זה היה בשבוע שעבר, הירידה לאיילון ממחלף השלום היית עמוסה כהרגלה, בפניה שמאלה הרמזור מיאן להתחלף, המזגן הזיע קשות כדי לצנן את הטאבון המשתעל שנהגתי בו. ברדיו החליף “ ...
“כל יום חמישי הוא נעלם עד 4 בבוקר יום שישי שהוא נכנס הביתה. הוא אומר שהוא הולך להיות עובד כללי באולם חתונות כ
אלה היו ימים של כמעט, ושנים של כאילו, פטומורגנה של מציאות. התחושה הזו שהנה עשית את זה כבשת את ההר- התחושה הזו ̵
“אבא מה עשית? “ ” שרוליק מה שלומך?” “אבא מה עשית? מה עשית??”( מבוהל) “מתי הגעת הביתה?” ” א
זו היית נסיעה ארוכה הביתה, שבע דקות של וישרים חורקים צמיגי גומי טובלים בשלוליות מפויחות וחנן בן ארי שטוען שהו
כשפסענו לרכב אסף ואני אחרי 16 שעות חמ”ל, ליווה אותנו זרזיף גשם לונדוני, מה קשור גשם? מה קשור לונדון עכשיו? לחי
הפקקים מתל אביב לבנימינה היו ארוכים ואיטיים כמו בכל יום חמישי. עם ישראל מסיים שבוע עבודה, חולם על אסקפיזם בצימ
את הכפכפים הוא נועל לאט, מאמש הוא לא התקלח וגם לישון הוא לא ממש ישן. תופי הטמטם והמצילתיים שסידר לו הוויסקי מאת
בקול רועד והליכה מהוססת אל עבר עיינית הדלת . “גברת סטלה תפתחי ” “מי שם?” “עו”ד איתן שהרבני”
במחסן תרופות לבן ומחשיך בתוך מגירות משומנות מונחים מארזי קפסולות הרגעה לצד שידות המכילות תמיסות אילחוש, מדפי
כשיואל ישב לא מחובר בקצה החצר אותה דימה לכלא רחוק מכל האנשים החולקים איתו חלל ושום דבר אחר, הוא חלם על העולם ש