מאז פרוץ המלחמה מתנהל בישראל דיון על עסקת חטופים מול החמאס, בטענה ששחרור החטופים הוא יעד מרכזי של המלחמה ולכן יש לקבל עסקה "בכל מחיר". בדרך כלל "בכל מחיר" בהקשר של עסקאות מסוג זה נוגע לכמות ואיכות המחבלים המשוחררים תמורת השבויים הישראלים. אלא שהפעם מדובר במשהו שונה לחלוטין, שהופך את השיח סביב העסקה, את ההפגנות בעדה ואפילו את טיעוני הנגד לפשוט לא רלוונטיים.

בישראל מתקיים דיון ציבורי כבר שנים על עסקאות שבויים מול ארגוני טרור. כאשר מדובר בצבא סדיר ובעסקה סטנדרטית של חילופי שבויים, היא כוללת בדרך כלל השבה של כלל השבויים משני הצדדים במסגרת הפסקת אש. כשמדובר בארגוני טרור סחטניים זה סיפור אחר, ויש הרבה סיבות להתנגד לזה. אלו עסקאות שנעשות ביחסים של מאות מחבלים מול ישראלי אחד הן מחזקות את ארגוני הטרור הן ציבורית והן מעשית ומעודדות אותם להמשיך לחטוף אזרחים ולוחמים.

אלו הטענות הקלאסיות בנושא. זה מה שאומרים בימין במשך שנים רבות, עוד מאז עסקת ג'יבריל, שליט ועוד. וזה גם טיעונים שעלו פה מתחילת המלחמה גם נגד העסקה הראשונה.
טיעוני הנגד של מצדדי העסקה הם שחיי אזרח או חייל ישראלי שווים הרבה יותר מחייהם של מחבלים, בכל יחס שהוא, וכי תמיד צה"ל החזק "ידע להתמודד" עם ארגוני הטרור גם אחרי התמריצים שהם יקבלו מהעסקה. זה הוויכוח הרגיל.
אפשר להמשיך לדבר על זה, ואני מאלו הסבורים שעסקאות עם ארגוני טרור הם אסון לאומי, אבל בהקשר המלחמה בעזה מדובר בכלל בדיון אחר.
במקרה הזה החמאס לא רוצה לקיים עסקת חטופים "רגילה". גם לא בתנאי הסחטנות שנעשו לבושתנו מקובלים במו"מ עם טרוריסטים. זו לא עסקה של חטופים תמורת מחבלים, אלא משהו אחר לחלוטין. החמאס דורש שורה של דרישות מעבר לשחרור מחבלים במספרים חסרי תקדים: הוא דורש נסיגת כוחות צה"ל מהרצועה, פינוי ציר נצרים, החזרת האוכלוסייה לצפון הרצועה, הגדלת הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה תחת שליטתו ועוד ועוד תנאים ודרישות (שרק חלקן התפרסמו). משמעותן הכוללת של הדרישות הללו היא הפסקת המלחמה באופן מלא והענקת ניצחון לחמאס.

למעשה, בתנאים האלו זו לא עסקת חטופים בכלל. לעסקת חטופים "רגילה" הרי ישראל הסכימה כבר מזמן, אפילו במפתחות מופקרים של עשרות ומאות מחבלים עם דם על הידיים תמורת כל חטוף ישראלי. עוד מההפוגה הראשונה ישראל כבר הייתה מוכנה לוותר על כל הקווים האדומים הקלאסיים שלה בנושא הזה, ואפילו יותר. כבר אז ישראל הסכימה להיכנע לשורה של דרישות מבצעיות של החמאס החורגות מעצם שחרור המחבלים: הייתה הפוגה ארוכה, היו איסורים על טיסות, הייתה העברת אספקה. זו הסיבה שרבים התנגדו לעסקה כבר אז. כולל אני.

מה שעומד על הפרק כיום הוא לא עסקת שבויים וחטופים אלא עסקת כניעה. חמאס ממנף את נשק החטופים שבידו כדי לסחוט מישראל נסיגה מוחלטת והפסקה דה פקטו של המבצעים. זה הסיפור. הסכמה לדבר כזה תהיה תקדים היסטורי נוסף: לא רק שישראל מוכנה לשחרר המוני מחבלים כבדים תמורת שבוייה, אלא שניתן לגרום לה כך לעצור מבצעים צבאיים אסטרטגיים ולהפקיר אינטרסים לאומיים.

מה שעומד על הפרק הוא לא חיזוק הטרור והתמריץ לחטיפה הבאה, כבכל עסקה, אלא עתיד המדינה במובן הפשוט ביותר: קבלת תנאי החמאס פירושו שיקום יכולותיו, המשך הירי, המשך חפירת המנהרות וחזרה מהירה מאוד למציאות שלפני המלחמה. המשמעות הפשוטה היא החרבת עוטף עזה. חד וחלק.

כולם רוצים לראות את השבויים בבית, ורבים אפילו מוכנים לקבל עסקת "חטופים תמורת אסירים" בכל מחיר. אבל החמאס דורש כניעה. ואת זה אסור לתת לו.

The post זו לא עסקת חטופים, זו עסקת כניעה appeared first on מידה .