מעת לעת, ארה"ב או ישראל מבצעות ויתור מול יריב, מתוך תוכנית או תקווה שהמהלך יהיה הדדי. ההנחה מאחורי צעדים אלו גורסת כי בתור הצד החזק הן יכולות להרשות לעצמן להיות נדיבות ולעתים אפילו טועות. זוהי אי-הבנה בסיסית, לא של העוצמה האמריקנית או של העמדה הישראלית, אלא של האופן בו העולם המוסלמי תופס את הוויתור. בעולם המוסלמי רק עמים חלשים מבצעים ויתורים. הצעה לפשרה היא סימן לחולשה ואינה מעודדת את הצד השני להתפשר בעצמו אלא להפך – להגביר את הלחץ נגד היריב.

צורות החשיבה הן שונות. עבור ארה"ב הניצחון במלחמה הקרה למשל הגיע בעיקרו הודות להנחת עליונות המערב. לאחר עשורים של סכסוך גלובלי מול ברה"מ, מאזן הכוחות בין המערב ובני-בריתו לבין ברה"מ ובני-בריתה השתנה לטובת המערב. המלחמה הגרעינית ממנה חששו כולם לא התרחשה מעולם, ברה"מ קרסה, "האומות השבויות" תחת השפעה סובייטית ולא-דמוקרטית שוחררו, ורוסיה הפכה לשותפת סחר מקובלת ובת-שיח דיפלומטית. לזמן מה.

ארה"ב שואפת כעת להגיע למאזן כוחות מול איראן, ולהפוך גם אותה מיריבה לאמריקה ובנות-בריתה לבת-שיח אזורית מקובלת. מדיניות זו זוכה לעתים לכינוי הסתום 'ארכיטקטורה ביטחונית'. לכאורה נדמה כי זו עמדה חיובית אך הרעיון של הצבת איראן בעמדה שווה ליריביה שונה מאוד מן האופן בו דברים פועלים במזרח התיכון.

למרבה הצער, אנחנו לא מבינים כיצד אנשים חושבים ופועלים במזרח התיכון. וחשוב מכך – נראה שאנחנו לא מעוניינים ללמוד. במקרה הזה, המדיניות שלנו מבוססת על אי-הבנה לגבי האופן בו איראן רואה את עצמה.

הצד האיראני

איראן השיעית אינה מעוניינת במדיניות "מאוזנת" מול שכנותיה, וגם לא מולנו. היא מקדמת מדיניות שמטרתה הבסת והשפלת שכנותיה הערביות והסוניות. וארה"ב מסייעת לה בכך.

אם היינו יודעים כיצד להקשיב לתעמולה האיראנית כלפי שכניה הערביים ולקלוט את הניואנסים שבה, היינו מבינים שהדבר שמדאיג את איראן יותר מכל הוא להוכיח כי גרסתה השיעית לאסלאם היא הנכונה ולכן יש לעקור כל גרסה אחרת.

עבורנו במערב הקרב הזה עשוי להיראות שולי ולא חשוב, אך מבחינת איראן ושכנותיה הערביות הוא נמצא בעדיפות עליונה.

האיראנים השיעים ויריביהם הערבים (הסונים ברובים) נאבקים בקרב הזה מאז שנביאם מוחמד מת בשנת 632. אנחנו שואלים את עצמנו: מדוע אינם יכולים פשוט לשבת ולמצוא פשרה סבירה?

הם אינם מתפשרים

התפיסה המערבית של פשרה אינה קיימת במזרח התיכון. בחלק הזה של העולם, ויתור בסוגיה מסוימת בטרם הבסת את יריבך משמעותו שהצד המציע את הפשרה משפיל ומבייש את עצמו. עבור מי שצמח בתרבות הזו, השפלה גרועה ממוות. עובדה זו, לצד העוינות ההיסטורית בין ערבים ופרסים, רוחשת מתחת לפני השטח ומדי פעם מתפרצת או מתפוצצת בגלוי כאשר אחד הצדדים מזהה חולשה בקרב הצד השני. כל זה מתבסס על תחושות היסטוריות וזיכרונות עמוקים.

התפיסה המערבית של ההיסטוריה נוטה לקבור אותה; "מה שהיה – היה". אברהם לינקולן, בנאום השבעתו השני, ניסה להניח בצד את הרגשות הגועשים של מלחמת האזרחים כאשר הציע להתנהל "בלא נטירת איבה לשום אדם, בדרישת טוב לכל אדם…". האמריקנים נוהגים לפטור אירועי עבר שאינם חשובים עוד בתירוץ: "זו היסטוריה".

תפיסה זו זרה לאופן החשיבה המזרח-תיכוני. באזור הזה יש לאנשים זיכרון ארוך.

קחו למשל את הנזיפה הפומבית של ג'ו ביידן עוד בטרם הפך לנשיא בנסיך הכתר מוחמד בן סלמאן, בה ציין את השליט הסעודי כאחראי באופן אישי לרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. כמעט שנתיים לאחר מכן, ביידן פנה לסעודיה והתחנן לנסיך שיגביר את קצב ייצור הנפט.

הסעודים ידעו בדיוק מדוע ביידן פונה אליהם, ולפני הגעת הנשיא הודיע בן סלמאן בפומבי כי ממלכתו לא תגדיל את ייצור הנפט. הם השפילו את ביידן, שככל הנראה לא הבין את התזמון ממש לפני הגעתו לריאד, משום שבתפיסת הממשל האמריקני ההאשמות הקשות אותן הטיח הנשיא בנסיך היו דבר מן העבר, "היסטוריה", ולכן גם חסרות חשיבות.

הסעודים, בדומה לאיראנים, נוטרים טינה וממתינים לרגע הנכון להתנקם.

מבחינת האיראנים למשל, ארה"ב מנהלת במשך עשורים מדיניות פרו-סעודית. לכן כאשר ב-1988 ספינת סיור אמריקנית יירטה בשוגג מטוס נוסעים איראני מעל המפרץ הפרסי, בתקרית בה נהרגו 274 נוסעים ואנשי צוות, האיראנים "ידעו" שהדבר נעשה במכוון. הם "ידעו" את זה משום שהם "ידעו" שאמריקה מתעבת את משטר האייתוללות. ארה"ב יצאה מגדרה כדי להתנצל ואף שילמה פיצויים, אך איראן מעולם לא האמינה בכנותה.

מראה שבורה

מספר שנים לאחר מכן, הנשיא האיראני דאז האשמי רפסנג'אני ציין בראיון כי איראן ידעה לבטח שהפלת המטוס הייתה מכוונת. חלק מן המומחים לאיראן בבית הלבן הוכו בהלם מן הטענות. חלקם האחר בכלל לא זכר את התקרית. אחרי הכל, זו הייתה "היסטוריה".

חשוב שנבין כי זהו האופן בו משטר האייתוללות רואה את עצמו. הדרך בה אנו עצמנו מגדירים את האינטרסים של איראן היא משנית. לאיראנים חוש היסטורי עמוק בן יותר מ-2,600 שנים והם גאים בו במיוחד. עבורנו במערב זה חסר משמעות.

מנגד, מסדרונות הממשלה בטהרן מלאים בבכירים המבינים היטב את תרבות המערב ולמדו לנצל אותה לטובתם. שר החוץ האיראני לשעבר מוחמד זריף הכיר מקרוב את התרבות האמריקנית. כאשר הוא ניהל "משא ומתן" עם מזכיר המדינה ג'ון קרי והנשיא ברק אובמה בדרך להסכם הגרעין ב-2015, הוא הצליח לתמרן בקלות את השניים ואף התגאה בכך בספר שפרסם בפרסית.

במהלך השיחות נפצע ג'ון קרי ברגלו ונאלץ להשתמש בקביים . בתרבות המזרח-תיכונית, בניגוד לזו האמריקנית, זהו סימן מובהק לחולשה. האיראנים מחבבים מאוד קריקטורות פוליטיות ציניות, וככל שקרי נכנע לדרישותיהם, כך גדלו הקביים עליהם דידה בקריקטורות שראו אור בעיתוני טהרן. בכל הזמן הזה, בוושינגטון גילו חוסר הבנה.

כאשר חלק מן המומחים במערב ניסו להסביר את משמעות הקריקטורות כחלק מן המשא ומתן, הם טענו כי מדובר בציורים בלבד או ניסו ללעוג למתריעים.

בהתפתחות גרועה עוד יותר, ככל שארה"ב הלכה ונכנעה לדרישות טהרן בשיחות הגרעין, כך צבע עורו של הנשיא אובמה בקריקטורות הדוחות הפך כהה. זה קרה משום שהתרבות האיראנית רואה בגוון עור בהיר סימן ליופי ובגוון עור כהה סימן לנחיתות.

מן הסתם, זהו סוג של התנהלות שלא ניתן לעצור, וגם אין צורך בכך, אך רצוי להבין את שורשיה.

השבר השיעי-סוני

ניתן להשתמש בתרבות האיראנית כדי לזרוע ריבים בצמרת משטר האייתוללות, אך מהלך כזה דורש הבנה של הכוחות במשחק, הבנה שכרגע לא קיימת במערב. במקום זאת, נראה שארה"ב נותרת בטוחה בצדקתה שלה ומסרבת להבין כיצד עובד הממסד הדתי השיעי. עבורנו במערב פרטים כאלה נדמים שוליים ולכן זוכים להתעלמות.

בשיעה האיראנית קיימת שאלה אודות מתי וכיצד ישוב המשיח שלהם (האימאם ה-12, המַהְדי, שמוצאו ישירות מן הנביא מוחמד). המהדי נחשב למנהיג האמיתי היחיד בעולם השיעי, ולמעשה עבור השיעים בעולם האסלאמי כולו. לפי המסורת הוא נעלם בשלהי המאה התשיעית ואמור להופיע מחדש בעתיד. עוד גורסת האמונה כי כוהני הדת הבכירים אינם יכולים  לעשות דבר כדי לזרז את שיבתו מלבד להמתין, ועד שישוב כל שלטון פוליטי אחר אינו יכול להיחשב לגיטימי מבחינתם. לכן אנשי דת אינם יכולים לשלוט.

האייתוללה הבכיר ביותר, עלי סיסתאני, שחי בעיר העיראקית נג'ף מאז ראשית שנות ה-50, נחשב לאחד מתומכי הגישה לפיה אנשי דת אינם יכולים להחזיק בכוח פוליטי. לפי גישתו, משימתם היא לטפל בצרכים הרוחניים של בני עמם.

אחרי המהפכה

בשלבים מסוימים לאורך ההיסטוריה, מיעוט בתוך הממסד הדתי השיעי טען אחרת וסבר כי אנשי דת אכן יכולים לשלוט עד לשיבת המהדי.

האייתוללה ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית של איראן, היה אחד מהם. הוא האמין בתפיסת 'שלטון חכם ההלכה' אליה התנגדו כמעט כל בכירי הממסד הדתי בזמנו. אך ח'ומייני החזיק בכוח צבאי ופוליטי, וחברי הממסד השיעי שתקו. ההיסטוריה לימדה אותם על סכנות הנלוות לעימות פומבי מול שלטון חזק.

אך אז, קבוצה קטנה וקיצונית עוד יותר החלה לצמוח בשורות הכהונה. חבריה טענו כי אם יצליחו לבצע פרובוקציה גדולה, האש שתבער עשויה לאלץ את האימאם הנעלם לשוב ולהושיעם, ובכך להוכיח לשאר העולם המוסלמי את צדקת דרכם.

ח'ומייני התנגד לקבוצה זו, והאמין כי פרובוקציה שתוביל לסכסוך עלולה להביא גם תגובה עולמית אלימה שתסמן את סופה של איראן. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לדחוק אותם מעמדות כוח.

לאחר מותו של ח'ומייני ב-1989, אותה קבוצה קיצונית הצליחה לתמרן את דרכה לשלטון ולגזול אותו מידי ממשיכי דרכו של האייתוללה. זו הסיבה בגינה המזרחן המנוח ברנרד לואיס נהג לומר כי תפיסת ההרתעה המקובלת בימי המלחמה הקרה אודות "השמדה הדדית מובטחת" פשוט אינה עובדת על המשטר האיראני. עבורם, טען לואיס, "פרובוקציה עשויה להיות תמריץ, לא דבר מרתיע".

עבור אנשי המערב, ועבור רוב השיעים והסונים, התפיסה אותה תיאר לואיס עשויה להישמע שערורייתית או מגוחכת, אך זה האופן בו שליטי איראן הנוכחיים רואים את הדברים.

תגובה מערבית

האם אנו יכולים לנצל את הסכסוך הזה לטובתנו ונגד איראן, כפי שזריף ניצל את התרבות האמריקנית לטובתו ונגד אמריקה?

מעת לעת, מחלוקות פנימיות בקרב הממסד הדתי באיראן הובילו לאלימות, לעתים אף אלימות משמעותית. אנו יכולים לנצל מקרים כאלה לטובתנו, אך ראשית עלינו להבין כיצד הממסד הדתי השיעי מתפקד ולחקור את המחלוקות הפנימיות שנראות כזרות לחלוטין עבור אופן המחשבה המערבי.

שם עשוי להימצא המפתח, בסיוע לאיראנים המאמינים כי משטר האייתוללות גרם נזק אמיתי לסיכויי ההישרדות של האימאם הנעלם והאהוב עליהם. האיראנים הם שיעים ברובם, אך על פי מיטב שיפוטי, רובם היו רוצים לראות את אנשי הדת שבים למקורות ודואגים בעיקר לצרכים הרוחניים של בני עמם.

יתכן שעלינו לחשוב על שימוש בסכנות הפנימיות האלו כדי לסייע לעם האיראני לשחרר עצמו מרודנות ולהצטרף מחדש לקהילה הבינלאומית ככוח חיובי, כזה המתקבל בברכה בעולם.

אך כאן במערב כמעט ולא חושבים על כך. יתכן שזה קורה משום שאיננו לוקחים עוד ברצינות את הדתות שלנו, ובהתאם מתייחסים בחוסר רצינות גם לאסלאם.

ד"ר הרולד רוד הוא מומחה להיסטוריה אסלאמית ולמד בין היתר במצרים, סוריה, איראן ומדינות אחרות. הוא שימש כיועץ לעניינים אסלאמיים עבור מזכיר ההגנה בין השנים 1994 ל-2010. במקביל כיהן בלשכת המדיניות של תת-מזכיר ההגנה בפנטגון החל מ-1982, כיועץ לעולם האסלאמי עם התמחות בטורקיה, איראן ועיראק.

המאמר התפרסם לראשונה בגיליון אביב 2024 של המגזין In Focus מבית Jewish Policy Center .

The post פערים קטלניים: כך איראן מהתלת במערב appeared first on מידה .