דימוי מתוך: הצעה ל'סופר אובליסק 4' שתוכנן לשנת 2020 על ידי עזרא אוריון, הדמיה: אלון אוריון

ב-27 באפריל, 1992, שיגר עזרא אוריון את "סופר־קתדרלה 1": מערך מטילי לייזר באורך מיליארד קילומטר, שנורה במהירות האור ובמאונך למערכת השמש. הקתדרלה של אוריון פרצה תוך חלקיק שנייה את השמיים־הם־הגבול. תוך 5 שעות כבר עזב הפֶסל האינטרסטלרי הראשון של ההומוספיינס את תחומי מערכת השמש. 24 שנים לאחר מכן, ממשיכה הקתדרלה בדרכה להיעשות ליצירת האמנות האינטרגלקטית הראשונה שעיצבו החיים התבוניים המקומיים, עת תצא מגבולות שביל החלב למסעה בין גלקסיות, להאיר את מעמקי הקנבס היקומי הריק. עוד כמה מיליארדי שנים, תשיג הקתדרלה אפילו את אופק היקום הנראה לנו. היא תצא מתחום הנתפס ותתעלה על היש כפי שאנו יכולים לחזות בו. כמו כלל יצירתו של אוריון, כמו פסליו הטיטניים ושירת האורקל שלו, הקתדרלה תסמן לנצח את הקיצון המוחלט, מקום תפילה שמעבר לכל מה שמעבר לאנושי, כלומר – המעשה האנושי ביותר, מעבר לגבולות האנושי.

האנתולוגיה החללית שלפניכם היא מחווה שלנו, משוררי כתב העת המטאמודרניסטי-טרנסהומניסטי הָבָה לְהַבָּא, לגדול חולי ישראל במחלה שפרננדו פסואה כינה "יקמת".

השירה העברית / יואב עזרא

  גְּדוֹל הַמְּשׁוֹרְרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַשִּׁירָה הָעִבְרִית

בָּרְחוֹב

רוּחַ כָּלְשֶׁהִי מְפַזֶּרֶת עָפָר אוֹ עָלִים שֶׁל עֵץ מְאֻבָּק

סוֹף כּוֹכָבִים מִתְפַּזֵּר מִיֹּפִי שָׁמַיִם אַלְמוֹתִי

כָּל

הַפּוֹסְעִים

עַל מֵטֵאוֹר נוֹשְׁקִים עֶרְגָּה בְּחָלָל אָבוּד וְרִיק שֶׁל שׁוּם דָּבָר אוֹ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל מִזֶּה

 

 

קבר / יואב עזרא

  אֶרֶץ אֱלוֹהִית אַל תְּדַבְּרִי אֵלַי בְּשֶׁמֶשׁ קַטְלָנִית

וְצָהֹב אַכְזָר רוֹתֵךְ תּוֹשָׁבִים לְחוֹלוֹת בִּיצִיאָה

לְחַלְלֵי קְבוּרָה מִתּוֹךְ מַחְשָׁבָה שֶׁיּוֹם אֶחָד נַחְזֹר

שִׁירָתִי הָיְתָה מֻשְׁמֶדֶת אִם זֶה הָיָה תָּלוּי בְּאַנְשֵׁי דָּת! וְגַם לֹא

אֶזְרָח

עִם

קִלְּשׁוֹן

דְּמוּי אֶזְרָח

אִישׁ רוּחַ עִם סֵפֶר

בְּצֵל

פְּסָלִים

מְרֻתָּךְ

צוּרוֹת

אָדָם

לְחוֹל קָבוּעַ

 

תפילה / יואב עזרא

  כָּל עוֹד אַתָּה חַי אַתָּה נִצָּב כְּלַפֵּי מַעְלָה

בְּצוּרָה שֶׁל תְּפִלָּה לְמַשֶּׁהוּ טוֹב יוֹתֵר מֵחוֹלוֹת

זוֹ תְּפִלָּה שֶׁתִּהְיֶה לְעֶזְרָה

חוֹל

לִדְרֹךְ

לִיכֹלֶת

כַּף

רֶגֶל

אֶת

גְּבוּל גּוּף

נִדְרָךְ לַתַּחְתִּית עַל נֶפֶשׁ לֹא תִּשְׁכַּח אוֹתִי

בְּטוֹב בְּמַבָּט לְשָׁמַיִם מְחֻשָּׁקִים לְעָפָר וְחוֹלוֹת

 

 

מצהר הגאווה / סער יכין

הֶחָלָל גֵּאֶה, רְאֵה:
טַוָּסִיּוּת הָעַרְפִלִּיּוֹת,
תִּלְהֹבֶת הַשְּׁמָשׁוֹת,
מוּזָרוּת הַשְּׁבִיטִים,
רַוָּקוּת הַיְּקוּם.

כָּל כּוֹכָב דִּגְלוֹ עָלָיו גַּאֲוָה,
כָּל הַמְּאוֹרוֹת בִּסְפֶּקְטְרוֹגְרַפְיָה מַרְהִיבָה,
אַחֲוַת הָרָקִיעַ מְאוֹתֶתֶת הַצְהָרָה:

הַיְּקוּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אָ־רוֹמַנְטִי, הוּא
דֹּב טְרִיגֶ'נְדֵּרִי אָ־מִינִי. הַיְּקוּם
פַּן־סֶקְסוּאָל קִיצוֹנִי, הוּא
לֶסְבִּית לִיפְּסְטִיק, פּוֹלִיאָמוֹרִי טְרַנְסְמִגְדָּרִי. הַיְּקוּם
אַנְדְּרוֹפִיל גִּ'ינוֹפִיל, הוּא
אוֹטוֹסֶקְסוּאָל בִּלְתִּי־בִּלְעָדִי.
כִּי הַמֶּרְחָב אִינְטֶרְסֵקְס,
כִּי הַזְּמַן יְדִיד הַקְּהִלָּה,
כִּי הָאֵנֶרְגִּיָּה זוֹרֶמֶת,
כִּי הַחֹמֶר בָּעִנְיָן.
וְזוֹ הַהַצְהָרָה, וְזוֹ הַגַּאֲוָה, וְזֶהוּ יְקוּמְךָ.

עַד כָּאן עַל הַמִּגְדָּר שֶׁל הַיְּקוּם
מֵאֵת הַמִּנְשָׁר שֶׁל הַיְּקוּם.

הֲתִרְצֶה גַּם אַתָּה לִנְשֹׁר, לְהִתְמַסֵּר, לְהִתְמַנְשֵׁר?

אוֹ, הַרְשֵׁה לִי לִשְׁאֹל כָּךְ:
כְּשֶׁהַיְּקוּם יֵצֵא מֵהָאָרוֹן,
הַאִם תֵּצֵא אַחֲרָיו
אוֹ שֶׁתִּסְתַּפֵּק בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפַּנָּה
לִתְלוֹת אֶת חֲלִיפָתְךָ הַחֲדָשָׁה?

 

אדריכלות המין \ סער יכין

1

מוּזָרָה
אָמָּנוּת הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַהוֹמוֹ סַפְּיֵנְס
וְגַם
אָמָּנוּת הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הַהוֹמוֹ סַפְּיֵנְס
מוּזָרָה.

נִרְאֶה שֶׁבַּקְּצָווֹת
אָמָּנֵי הַמִּין מִתְאַמְּנִים בְּמוּזָרוּת.
בַּקָּצֶה הָאֶחָד כִּי רַק עָלוּ מִן הַדְּמָמָה הַמְּשֻׁנָּה
וּבַקָּצֶה הַשֵּׁנִי כִּי.

2

בְּסִכּוּם כִּמְעַט סוֹפִי, הָיָה יֹפִי.
הַהוֹמוֹ סַפְּיֵנְס הָיָה יֹפִי שֶׁל חַיָּה
וְהַחַיּוֹת הָיוּ יֹפִי שֶׁל רֵאַקְצִיָּה
וְהָרֵאַקְצִיּוֹת הָיוּ יֹפִי שֶׁל חֶלְקִיקִים
וְהַחֶלְקִיקִים הָיוּ יֹפִי שֶׁל תַּרְגִּיל.
אֵיזֶה יֹפִי שֶׁהָיָה.

3

וְעַתָּה חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת מַמְרִיא מֵהַמִּגְדָּל
וְאַתָּה מְטַפֵּס כִּי אַתָּה
טִיפּוּס שֶׁבְּטִפּוּס תּוֹפֵס אַרְכִיטֶקְטוּרָה.

כְּבוֹד הָאַדְרִיכָל, רְאֵה: אַתָּה בָּעֲנָנִים!
אֲבָל הַיּוֹם בָּהִיר בָּהִיר בּוֹהֵק.
אָז כְּבוֹד הָאַדְרִיכָל: הֱיֵה לְשֶׁמֶשׁ לָעַמִּים!
אֲבָל הָעִיר הָעִיר חוֹסָה
בְּצֵל מִפְעַל הַמֶּלֶט הַגָּדוֹל.
תּוֹשָׁבֶיהָ מְשַׁוְּעִים בְּקוֹל גָּדוֹל:
הַמְּהַנְדֵּס! אַתָּה רוֹצֶה לִבְנוֹת
קִרְיָה לְלֹא קוֹרוֹת,
קִרְיַת הֱיוֹת,
אַךְ מָה לְגַבֵּי פּוֹעֲלֵי מִפְעַל הַמֶּלֶט הַגָּדוֹל?

וְאַף אַתָּה אֱמֹר לָהֶם: אֵין בְּעָיָה.
בְּצֹמֶת רַמְלֹד
נִפְתַּח סְנִיף פִּתּוּחַ לַמִּין הַמְּקוֹמִי.
מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
עֲבוּר יַלְדֵיהֶם
נִפְתַּח תַּחֲנַת טִפַּת חָלָל.

4

זֶה שִׁיר קִינָה לָעִיר תֵּבֵל
שֶׁגּוֹרָלָהּ כְּשֶׁל בָּבֶל
לִמְצֹא לָהּ אֵל נוֹטֶה לִכְעֹס
לִשְׁאֹף אֵלָיו וְאָז לִקְרֹס.

זֶה שִׁיר קִינָה מְאוֹד עַלִּיז.
זֶה שִׁיר קִינָה לְאֵל רָגִיז
שֶׁכָּל בָּלָטָה לוֹ הִיא קֶבֶר
וְכָל קְבָרָיו הֵם סֻלָּמוֹת
וְאִם רַק נְטַפֵּס מֵעֵבֶר
שֶׁלָּנוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת.

 

* / עודד כרמלי

אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַיְּקוּם מִבַּחוּץ

אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַיְּקוּם מִבַּחוּץ

מִבַּחוּץ הַיְּקוּם נִרְאֶה

בּוּל כְּמוֹ פּוּפִּיק

מִבַּחוּץ הַיְּקוּם דּוֹמֶה

לִשְׁתֵּי טִפּוֹת מַיִם

הָאַחַת פּוּפִּיק

וְהַשְּׁנִיָּה כֹּל הַיְּקוּם

שֶׁמִּחוּץ לַפּוּפִּיק

אֲנִי רָאִיתִי אֶת כֹּל הַיְּקוּם שֶׁמִּחוּץ לַפּוּפִּיק

אֲנִי כִּסִּיתִי אֶת כֹּל הַפּוּפִּיק בַּאֲגוּדָל

כִּסִּיתִי וְרָאִיתִי

כִּסִּיתִי וְרָאִיתִי

מְקוֹמִיִּים אֶפְשָׁר לְזַהוֹת

לְפִי הַפּוּפִּיק

אִם יֵשׁ לָהֶם פּוּפִּיק

הֵם מְקוֹמִיִּים

לַיְּקוּמִיִּים אֵין פּוּפִּיק

אוֹ אֲגוּדָל

הֵם לֹא נֶאֱחָזִים

יֵשׁ לָהֶם

אֶת כֹּל הַיְּקוּם

 

* / עודד כרמלי

הַגְּרִיעוּת שֶׁלִּי

גּוֹרַעַת מֵהַיְּקוּם

חֹמֶר שֶׁהָיָה יָכוֹל

לְמַלֵּא כּוֹכָבִים

 

 

עמנואל לוי / המפץ הגדול

בְּכָל יוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

בְּכָל שָׁעָה אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

בְּכָל דַּקָּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲהוּבָתִי לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנַי

כִּי אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

אֵינִי יוֹדֵעַ מָה שָׁרוֹת הַצִּפּוֹרִים

כִּי אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

אֵינִי יוֹדֵעַ מָתַי תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר

בְּיוֹם כִּפּוּר אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ הִכְרִיז רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

עַל הַמִּלְחָמָה כִּי אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

עַל צִירֵי לֵידָתוֹ נָסָב הַיְקוּם

שׁוּב וְשׁוּב מַתְחִיל הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

מְחַכֶּה לַיְּקוּם שֶׁאֵינִי נִמְצָא בּוֹ

אַךְ לְאַחַר כָּל מַפָּץ

שׁוּב נִשְׁמָע קוֹלִי הַמִּתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ.

אֵימָתַי תֶּחְדַּל, הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

לוּ רַק הָיִיתָ מַפָּץ קָטָן

אוֹ מוּטָב, אוּלַי, אַרְנָב קָטָן

אַרְנָב קָטָן מְלַחֵךְ עֵשֶׂב בָּאָחוּ.

לְעוֹלָם לֹא תֻּמְצָא פְּצָצַת הָאָטוֹם

לְעוֹלָם לֹא תִּתְחוֹלֵל הַמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפָתִית

לְעוֹלָם לֹא יִכָּחֲדוּ הַדִּינוֹזָאוּרִים

לְעוֹלָם לֹא יְבִיאוּנִי הוֹרַי לָעוֹלָם

עַד עוֹלָם יִתְפּוֹצֵץ הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

וְשִׁיר שֶׁנִּכְתָּב בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ

מוּטָב שֶׁלֹּא הָיָה נִכְתָּב מֵעוֹלָם.

 

 

 

חלל / נדב נוימן

אֵין מִי שֶׁיַּבִּיט עַל עַזָּה מֵהֶחָלָל

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַהֶרֶס בְּעַזָּה

כִּי אֵין מִי שֶׁיַּבִּיט עַל הֶחָלָל מֵעַזָּה

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַהֶרֶס בֶּחָלָל

 

 

איקרוס / מיכל זכריה

מִבְּחִינָתִי כָּל יוֹם אִיקָרוֹס

קְרִיסְקְרוֹס בְּשָׁמַיִם לְבָנִים

קוֹלוּמְבִּיּוֹת דּוֹלְקוֹת אַקְרוֹס הָאַטְמוֹסְפֵרָה

עָדִיף עַל לִקְרֹס תַּחַת מַשָּׂא אָבוֹת

לִסְחֹב אֶת הַקְּרוֹס

בְּסִיבוּב עַל הַלַּיְלָה

 

 

רועי כספי

*

האור החודר דרך החלון אינו האור החודר דרך החלון שביקשת שיהיה האור החודר דרך החלון; ופתחת דלת ובדקת כל חלון האם האור החודר דרך החלון אך, מכל חלון לא היה האור החודר דרך החלון. אולם אור היה, אך לא האור החודר דרך החלון אלא אור החודר דרך החלון. הדבר לא מבטל אפשרות של חלון, יש חלון – ובכל-זאת אין זה האור החודר דרך החלון.

*

הבית היה מואר אבל לא היה מואר. למרות שאמור היה להיות מואר, הוא לא היה מואר. למרות שהיו לו את כל התנאים להיות בית מואר, הוא לא היה מואר. כל כתליו זכוכית כיאה לבית מואר, ודבר לא הפריע לבית להיות מואר, הוא עמד במקום ראוי לאור. ולמרות זאת היה בבית שאמור היה להיות מואר רק אור פושר, אם אפשר לומר על אור שהוא פושר. הבית שאמור היה להיות מואר היה בית באור פושר, כאילו לא הדליקו לו את הדוד; אור תלוי ועומד שקוף בצבע כספית, שלו יותר תכונות נוזליות מאשר תכונות של אור.

*

אדם יוצא מחדרו, למרות שמעולם לא היה מחוץ לחדרו, אל מסדרון ביתו, פותח את הדלת אל מסדרון הבניין, למרות שאין מסדרון, ואין בניין, ונכנס למעלית, למרות שאין מעלית, לוחץ ק על קומת קרקע, למרות שמעולם לא היה בק, אם בכלל יש ק, כאילו יש לאדם תכלית במעלית. לפתע נכנס אדם אחר בקומה 4, אם בכלל יש קומה 4, יוצא האדם הראשון אל 4 בהתכוונו לצאת לק, שכן מעולם לא ראה 4 ומעולם לא ראה ק.

*

תפוס את המסווה עצמו בתנועה; ראה את הירוק במעופו באוויר לפני שינחת על עץ ירוק ויאבד מכל השגחה. הדומה מחפש את הדומה לו ונטמע בתוכו; גם אתה ראה את עולם הדימויים שלך; שהוא מפתח לעצמך. המילה יום-יום, אילו מילים היא מעלה בתוכך; חשוב; חפש בהתנהגות המילה; עבורי ברגע זה, המילה יום לא מעלה בהכרח את המילה לילה.

*

השמש המציפה שהיא בבחינת אור עליון גדול המכניסה אור פשוט תחתון אי אפשר להביט בה אלא רק באמצעות ההתמעטות: דרך זגוגית חלון, או על-ידי סוכך יד או מבעד משקפים כהים או באמצעות רחוק מקום המתאפשר ביתר-שאת לעומד בקצהו של צל רחוק הנופל למרגלות עץ פזור; לא ברוש שנון וגבישי שכל ממשותו מתמרת לכדי חדות צורה, וכל תכלית זו: המראה ויציאה אל הלוויין אל השמש עצמה, אלא עץ צאלון שאינו מתיימר ומשתרע לרוחב בעצלות אופקית המאפשר מעלוותו המרושתת להביט מבלי להסתנוור ולבחון את היופי הזה הזורח הניצב במרכז השמים. האדם האוהב שואף אל הצל אל השמש באופן בה היא מתגלה על כיפת השמים; ומתוך התגלות פרטית זו הוא נוסך בה עומק ומחדיר בה משמעות על-ידי הרחוק הזה, באמצעות הדמיון ההוא, המתווך; שהוא מוגבל וכיוצא בזאת, מגביל. אבל אל לו לשכוח שהשמש עצמה נמצאת, לא רק באופן ההסתכלות בה, בניצחון האנוש על האור המסמא, אלא בהגיעו לשם, הלכה למעשה, ובתצפיתו עליה מהחלל הצף עצמו; המזכך, הבלתי מסכך: כשיראה בה נוכחת וקימת יוקדת וצורבת, כשיהיה לברוש בחריצותו לשאוף מעלה, כשיהיה אף הוא כוח בל יתואר.

The post אנתולוגיה חללית / הָבָה לְהַבָּא appeared first on מארב .