"מתוך רצון לחשוף את הניגוד הבסיסי בין אמנות לרדימיידים דמיינתי 'רדימייד הדדי': להשתמש בציור של רמברנדט כקרש גיהוץ!"
–
מרסל דושאן, "אפרופו רדימיידים" (1961)

בחיבור מאוחר שלו ניסה מרסל דושאן להבחין בין כמה סוגים שונים של רדימיידים. מעניין במיוחד, לענייננו, הוא הז'אנר שהוא מתאר בשנינות כ"רדימיידים הדדיים". דושאן היה להוט "להדגיש את הניגוד העקרוני בין אמנות והרדימייד", והגדיר את הז'אנר החדש בתכלית, שטרם מומש מאז, באמצעות הדוגמה "להשתמש בציור של רמברנדט כקרש גיהוץ". אין מדובר בעקיצה גרידא, ואף לא בלעג שנון לערך השימוש; הדוגמה של דושאן מצביעה על הפוטנציאל הסימבולי של מיחזור אמנות – ובהרחבה, של כלים ויכולות אמנותיות – לשימוש בעולמות חיים אחרים. במובן זה, הרדימייד ההדדי הוא היפוכו של הרדימייד הסטנדרטי, שממחזר את הממשי – בצורת אובייקטים בייצור תעשייתי – בכלכלה הסימבולית של האמנות. מבחינה היסטורית, הרדימייד קשור באופן בלתי נפרד לחפציוּת: הוא מתייחס לאובייקט מוכן, המיוצר באופן תעשייתי. ועם זאת, תהיה בכך משום רדוקציה יתירה אם נגביל את הרדימייד רק לממד האובייקטי שלו, ולו רק מפני שהוא מספק דימוי כללי כה עז של הלוגיקה ההדדית שבין אמנות והממשי.

כשם שמסגור של אובייקט בהקשר אמנותי מנטרל אותו כאובייקט (מבחין אותו, אפשר לומר, מן הדבר הממשי גרידא), כלום אין בכוחו של האקט ההופכי – הסרת המסגור של עבודת אמנות – לנטרל אותה כאמנות? זוהי שאלה חשובה, שאליה כיוון דושאן במפורש, כי היא תאפשר לאמנות לייצר ערך שימוש. מאז שיצא עמנואל קאנט להגנתן של "תכליתיות ללא תכלית" ו"צפייה ללא חפץ-עניין" כתכונות מפתח של המעורבות שלנו באמנות, רבים מחזיקים בדעה שאמנות אינה יכולה לייצר ערך שימוש. קאנט טען למעשה שאמנות, שלא כעיצוב, לא ניתנת להערכה על בסיס התכלית האובייקטיבית שלה – בין אם חיצונית, ביחס לתועלת שבאובייקט, או פנימית, ביחס לשלמות של האובייקט. בעשותו כך, קאנט ביקש לשמור על האמנות מחוץ לתחום של ה"שימושי גרידא" – ובעולמנו העכשווי, שבו שולטים רציונליות תועלתנית וניתוחי עלות-תועלת מן הסוג שאליו היא מובילה, עולם שהאמנות מנוכסת בו באופן קבוע על ידי תעשיות ייצור של סובייקטיביות למטרת רווח כמו פרסום, לדוגמה, אפילו אזכור קל של ערך-שימוש נוטה להסריח מבורות. כמובן שאפשר לומר כי בהקשר זה יש משהו מעגלי בהגנה על אמנות על בסיס אי-השימושיות שלה לבדו (או אפילו "אי-השימושיות הרדיקלי שלה", במלותיו של אדורנו), שכן נדמה כי זו טענה שלפיה יש משהו שווה מאוד ולפיכך שימושי במשהו שהוא לגמרי חסר ערך שימוש…

כך או כך, אי-אפשר להבין נאמנה מספר גדל והולך של פרקטיקות הקשורות לאמנות במרחב הציבורי בלי להביא בחשבון את האמביציה העיקרית שלהן ליצור ערך שימוש. כדי לנסות לתפוש מה מונח על הכף ובמה משחקים ברבות מן הפרקטיקות הניזונות-מאמנות המבקשות כיום, באופן מודע לעצמו, לייצר ערך שימוש על ידי הזרקת כישורים אמנותיים אל תוך הממשי, יהיה זה מועיל בפירוש לעגן את גישתן במונחים מתולדות האמנות. ייתכן שהדרך הפשוטה ביותר להבין עבודות כאלה היא בתור נסיונות להפעיל מחדש את הז׳אנר הלא מוכר של פעילות אמנותית שהגה דושאן. הרי אף שהוא מעולם לא עבר את השלב הספקולטיבי – מעולם לא הביא את מחשבותיו על הרדימייד ההדדי לכדי מעשה – דושאן ראה בו בבירור דרך "להסיר את החתימה" [de-sign] מן האמנות, לסלק את החתימה על ידי שימוש בעבודת אמנות כדי לייצר ערך שימוש. הרי קשה לדמיין איך עבודת אמנות חתומה בידי אמן ("רמברנדט") יכולה להיחתם-מחדש – לפחות בספירה של האמנות האוטונומית – כקרש גיהוץ "אמנותי" לאחר ששימשה כקרש גיהוץ. ואכן, הנקודה של דושאן היתה שהיא תעבור למעמד של לא-אמנות (עד הרגע שבו תשתנה הסביבה תומכת-האמנות באופן משמעותי) – וזה המחיר שיש לשלם תמורת זכייה בערך שימוש, גם אם יהיה מדובר בלי ספק בקרש גיהוץ מאוד בלתי רגיל. עם עליית הפרקטיקות הנקבעות על ידי משתמשים, ייתכן שזמנו של הרדימייד ההדדי הגיע סוף-סוף, אחרי שהיה רדום במשך זמן כה רב.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Reciprocal Readymades

 למושג הבא>>

The post רדימיידים הדדיים appeared first on מארב .