"אל תעשירו את הראווה. צמצמו אותה"
–
גי דבור, "הוראות סודיות לפוטש בתרבות" (1961)

הרבה יותר מאשר חפציוּת או מחברוּת, הצפייה היא שממשיכה ליהנות ממעמד כמעט ברור-מאליו בשיח הקונבנציונלי כמרכיב הכרחי של כל עולם אמנות מתקבל על הדעת. אכן, בדיבור העממי והמלומד גם יחד, יש נטייה לכרוך יחד את ההתבוננות במשהו, ובכמה מקרים פשוט את לראות משהו, ואת הצפייה. אך צפייה אינה מלה נרדפת להסתכלות גרידא; זהו מוסד מושגי חזק בחברות בנות זמננו, ויש לו היסטוריה ספציפית – מוסד שאת הבסיס ההיסטורי שלו צריך לחקור.

הדרשות הביקורתיות של האמנות העכשווית גומרות את ההלל על ההשתתפות החופשית והפעילה של הצופה. עם זאת, יש משהו כמעט פתטי בטענות כאלה בזמן שבו יותר ויותר מן העוסקים בתחום פוגעים במתכוון במקדם הנראות האמנותית של הפעילות שלהם, נסוגים תוקפנית אל תוך הצללים של כלכלת תשומת הלב של עולם האמנות, מדמיינים צורות של יחסים ושל שימוש העומדות בניגוד גמור לאותו משטר נראות שמציינים במלה "צפייה". כשאמנות מופיעה מחוץ למסגרת הפרפורמטיבית המוסמכת, אין סיבה שמי מן המתעניינים בה יחשבו לכונן את עצמם כצופים. נראה שפרקטיקות כאלה עוזבות לחלוטין את הצפייה, ונוטות יותר ויותר לבכר על פניה את הרעיון הנרחב והכוללני יותר של המשתמשוּת. האם ההתמקדות הנוכחית של הזרם המרכזי בצפייה – כפי שמעיד מספר הפרסומים התיאורטיים מהזמן האחרון ("האדם הצופה" של מארי-ז'וזה מונדזן, "דמות הצופה" של כריסטיאן רובי ו"הצופה המשוחרר" של ז'אק רנסייר הן רק הדוגמאות הספקולטיביות ביותר) – אינה אלא מאמץ של הרגע האחרון להדוף שינוי פרדיגמטי שכבר נמצא בעיצומו? השאלה האמיתית, כמובן, נותרת בעינה: אילו צורות משתמשוּת של אמנות מוצעות היום כדי להדיח את הצפייה ולתפוס את מקומה? כדי להבין טוב יותר את מלוא ההשלכות של המוסד הזה, שבמידה רבה הולך ונעלם, מועיל להיזכר במסלול ההיסטורי שלו.

ניטשה, במאמר השלישי ב"גניאולוגיה של המוסר", הוא שהצביע לראשונה על האופן שבו המושג "צפייה" הוכנס בערמומיות לאסתטיקה בסוף המאה השמונה-עשרה על ידי עמנואל קאנט ב"ביקורת כוח השיפוט", ועשה את הצופה לדמות ההרואית החדשה של אמנות העידן המודרני. הצעתו הקונבנציונלית למדי של ניטשה עצמו – להציג מחדש את האמן כסובייקט האותנטי של האמנות – מעניינת פחות מביקורתו הארסית על מה שמשתמע מן השינוי הפרדיגמטי שחולל קאנט. הבעיה עם הפרדיגמה האסתטית של קאנט, הוא טוען, היא ההקמה של בניין מושגי שבו "היעדר של התנסות מעודנת כלשהי ממקור ראשון נח לו בדמות תולעת טעות שמנמנה." "יפה," אמר קאנט, "הוא מה שמסב לנו נחת ללא כל חפץ – עניין . " ללא כל חפץ-עניין! אפשר רק לדמיין את נהמתו הספקנית של ניטשה לעצם המחשבה… ועם זאת, את התובנה הזאת אי-אפשר להפריך: קאנט הכניס את מה שכינה "צפייה ללא חפץ-עניין" אל האסתטיקה ועשה אותה לאחד משני עמודי התווך של האדריכלות המושגית (ולפיכך גם הגשמית) של מוזיאונים למשך מאתיים השנים הבאות. קשה להפריז בהשלכות שנודעו ליציר מוחו הפרדוקסלי של קאנט, שכן לא זו בלבד שהוא הכניס צורה פסיבית של יחסים (צפייה) ועשה אותה לאבן הפינה של המשטר האסתטי של האמנות, הוא חיזק אותה בהתעקשו על שוויון הנפש נטול האנוכיות [désintéressement] שלה – במלים אחרות, בהתעקשו על כך שתישאר פטורה מכל אפשרות של שימוש, משתמשוּת או ערך שימוש. ייתכן כי זו הסיבה למעמד הקבוע של האמנות כחריגה אונטולוגית לאורך כל המאה העשרים.

ב"ספינה טרופה עם צופה" בוחן הנס בלומנברג את הגניאולוגיה של הצפייה, ומקדיש תשומת לב מיוחדת לציווי המטאפורי של הצפייה להרהר במצוקת הטובע מעמדה בטוחה על האדמה – כלומר, כמטאפורה לקשר שבין תיאוריה ופרקטיקה ("theoría", הוא מציין בצורה ספקולטיבית למדי, מקורה ב"theoros" או "צופה"). עם זאת, יש לומר כי עליית קרנה של הצפייה הקאנטיאנית היתה מלווה ביתרון הענק של פתיחת מרחב חדש לפרקטיקה האסתטית – השדה האוטונומי של האמנות. ואולם, לצד זאת – אם כי זה יתברר רק מאתיים שנה מאוחר יותר, לאחר שהאמנות כבר כבשה ומילאה את המרחב הזה לגמרי – היא כבלה את האמנות לאוטונומיה ולצפייה. היום אנחנו רואים פרקטיקות עדכניות המבקשות לתלוש את עצמן מן הצפייה ומן האוטונומיה של האמנות (הנתפשות כשלשלאות ולא כהזדמנויות), ולא מתוך תשוקה לחזור לפרדיגמה קדם-מודרנית, אלא כדי להפעיל מחדש אופן של משתמשוּת שעודו אסור תחת המשטר של הצפייה. אף על פי כן, עדיין מרשים לראות עד כמה נובעת האדריכלות המושגית של קונבנציות התצוגה באמנות העכשווית מקביעותיו של קאנט; ובאיזו מידה התקבעו הקביעות הללו כנורמה המגולמת במוסדות והתאזרחו בשיח – בעודן הולכות ומתרחקות מן הפרקטיקות העולות ומתהוות.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Spectatorship

למושג הבא>>

The post צפייה appeared first on מארב .