יש שיטענו כי משתמשוּת פירושה לשחק במערכת – לעשות בכוונותיה שימוש מסולף במטרה להשיג תוצאות טובות יותר. אולי זה נכון, אבל הואיל וניתן גם לטעון את ההפך (כלומר, שהמערכת משחקת במשתמשים שלה), צריך לשאול האם יש משהו מחוץ למשחק. יש דרכים שונות לשחק, אבל האם יש משהו מעבר למשחק? כלום אין לשחק בתפקיד "זה שהורס את המשחק" גם משחק? זאת אינה שאלה בעלמא. אנחנו הרי יודעים למשל שבמשחקי שפה, המשתמשוּת לבדה קובעת כל משמעות. ב"האדם המשחק", יוהן הויזינגה טוען שמה שהוא מכנה "תחושת ה רק המטרידה" (כלומר, התחושה שזהו רק משחק) מתבטלת במשחק. האם זה נכון גם לגבי אמנות? הסיטואציוניסטים, שמצטטים את הערותיו של הויזינגה על "רק משחק" ומוצאים בהן ערך, שאפו לפתח "משחק נעלה" שיתאפיין בהיעלמו של כל ממד תחרותי – "תוצר רע של חברה רעה", בעיניהם. אחד הטקסטים האחרונים שכתב גי דבור הוא חיבור קצר ושמו "הערות על פוקר", משחק שהוא שיחק לעתים קרובות ושהיו לו השקפות מאוד בלתי שגרתיות על אודותיו. הואיל ופוקר הוא משחק של בלופים, טען דבור, השחקן הטוב אינו מבלף לעולם, וגם אינו מתייחס לבלופים של השחקנים האחרים. הוא משחק תמיד רק על פי היד שלו. קשה לומר אם התיאוריה אכן ישימה במשחק הפוקר עצמו; עם זאת, היא מספקת תובנה מרעישה באשר למשחק המשתמשוּת. צופים רואים בלוף בכל מקום ולוקחים זאת בחשבון. משתמשים רואים בבלוף דבר זניח ופועלים רק לפי הידע שיש להם לגבי האמצעים שלהם בכל רגע נתון. אם אחרים מבלפים, אין זה מעניינם של המשתמשים. משתמשוּת איננה מעבר למשחק; נכון, זה רק משחק – אבל משחקים באמת.‎

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Gaming

 למושג הבא>>

The post משחק appeared first on מארב .