״המאורעות קורים בדרך אחת ואנחנו מספרים אותם בדרך אחרת. נראה שפותחים בהתחלה. ובעצם, הרי מתחילים מן הסוף״
–
ז׳אן-פול סארטר, "הבחילה" (1938). מצרפתית: הדרה לזר. ספרי סימן קריאה, 1978 

כשפרקטיקה אמנותית מתרחשת בקנה המידה 1:1 (הרחק מן המסגרות הפרפורמטיביות של עולם האמנות), איך אפשר לאזרח אותה מחדש בתוך האמנות בלי לבגוד בדחף הבסיסי ובערך השימוש שלה? בהיעדר שיבה שכזאת, איך נוכל להבטיח שלא תאבד לדורות הבאים? כיצד ינוער תיעוד הפרויקט מאדישותו הנוכחית? כיצד יחולצו תוצרי הלוואי שלו מאטימותם? כיצד תיקרע התצוגה שלהם מסבילותה האילמת? בתקופה המודרנית, התפקוד האסתטי של האמנות הוא שהבטיח את ההפעלה שלהם, נתן להם קול – ושמר על מה שמישל דה סרטו יכנה "נטילת רשות הדיבור" [prise de parole] שלהם. זה היה מהלך אמביוולנטי, שכן בעוד שהמשטר האסתטי של האמנות הוא שהתיר להם לדבר, ליצור משמעות, הוא היה גם זה אשר מנע את הדיבור הזה בשם קוד-העל האסתטי שהם נותרו כפופים לו. אבל היום, עם השבתת התפקוד האסתטי של האמנות, מדויק יותר לומר שהמסמך, התערוכה, הטענה עצמה הם שנראים כקוראים למחווה שתשחרר את הפוטנציאליות שלהם מחביונה; עכשיו הם אלה אשר דורשים את הדיבור שלנו, ולא להפך. במלים אחרות, בהפעלה של פרקטיקות אשר פגעו במתכוון במקדם הנראות הספציפית שלהם אי-אפשר לטפל באמצעות נראטיב , כפי שהניחו הנרטולוגים של סוף המאה העשרים, אלא רק באמצעות הסוכנות הפעילה של מספרוּת .

מספרוּת נותנת שם לתפקודו החיוני של הסובייקט המספר, וככזו היא פותחת חיי שיח חדשים עבור האובייקט (או המסמך) מאחורי גבה של התערוכה. הריבוי האינפלציוני של שיחות אמן, פאנלים אצורים, פורומים פתוחים וסשנים של דיבורים בכל מקום היה מן ההתפתחויות הבולטות ביותר באמנות העכשווית במהלך העשור האחרון – וגם אחת המשמעותיות שבהן, אם נראה את הצורך ב"אמנות מדברת" כמשכך כאביו של משבר ידע. כעיקרון, הנטייה הרווחת היתה לשלב את הדיבור בתוך האדריכלות המושגית והפיזית הקיימת של עולם האמנות; לא לתפוש את הדיבור כחלופה אפשרית למבני התצוגה המחפצנים לא פעם, אלא לחשוב על הוורבאלי כחיזוק של החזותי. אף שאפשר להתאים מספרוּת שכזאת לאופנים השונים של עשיית דבר לנראה – ואפשר לעשות זאת לכל דבר – מן הראוי להקדיש למגמה הזאת מבט מדוקדק יותר, ולשאול שמא דיבור של אמנים על עבודתם אינו צורה בת-קיימא ולא-מחפצנת אשר אמנות יכולה ללבוש בעולם – גם כאשר מדובר בעבודה מבוססת-אובייקט. האין זה תמיד מגרה יותר לשמוע אמנים מציגים את עבודתם מאשר להידרש ללכת ולראות את התערוכות שלהם? מעבר להסבר הטריוויאלי, שלפיו הסיבה היא שנוכחות האמן מעידה על מעורבות קיומית בעבודה שאי-אפשר לחוש בה אחרת, זה עשוי לחשוף גם את העובדה שאתר האמנות עבר בעצמו שינוי היסטורי; שהאמנות עצמה אינה נוכחת מיידית, אלא מרוחקת, ומקדם הנראות הספציפית שלה נמוך מכדי שנוכל להבחין בה ולזהותה כאמנות. אז נוכל לטעון שבמקרה של פרקטיקות-מתחת-לרדאר, אמנות מדברת – כמו הצורה המוסיקלית הפופולרית "talking blues" – היא אמצעי להפעלה של טענה כאמנות. נראה שמספרוּת כאופן של שימוש באמנות מורה את הדרך לתיקון מקיף בדרך שבה אמנות מובנת ובמקום שבו היא מתרחשת.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | (Narratorship (talking art

למושג הבא>>

The post מספרוּת (אמנות מדברת) appeared first on מארב .