"והחשוב מכול, אולי, הוא שהאמנים המושגיים הצביעו על האפשרות שה'אמנות' המרגשת ביותר עודה טמונה באנרגיות חברתיות שטרם הכירו בהן כאמנות"
–
לוסי ליפארד, "נסיונות בריחה" (1997)

חפציוּת, במערך משולש יחד עם מחברוּת וצפייה, היא מאושיות הזרם המרכזי של עולם האמנות העכשווי. לפני שנות דור היא אף היתה ה מוסד המושגי השליט באמנות – ונעשתה למטרה מועדפת על אמני מושג פוליטיים שהרגישו כי באמצעות תקיפה ו"דה-מטריאליזציה" (כהגדרתם) של אובייקט האמנות שעבר חיפצון, פטישיזציה ומסחור, יהיה בכוחם למוטט את מה שראו כמערכת אמנות מושחתת. המהלך אמנם הוביל במידה מסוימת לאמנות נהדרת, אך ההסתערות נכשלה, וליתר דיוק, אולי נחלה הצלחה מעוותת מסוג שלא ניתן היה לצפות מראש. חפציוּת התגלתה כקטגוריה גמישה יותר מכפי שהצטיירה (או מכפי שהיתה). תוצרי לוואי של התערבויות ותצלומים אגביים של עבודות פרפורמנס הפכו לחפצי אמנות, כמו שקרה גם לפרוטוקולים של עבודות מושגיות אל-חומריות. ולא זו בלבד שהתיעודים הנותרים הפכו לחפצים שעברו פטישיזציה; החפציוּת האמנותית עצמה הרחיבה את תחום שליטתה, ותיעוד ולכידה פרפורמטיבית הפכו לז'אנרים אמנותיים דומיננטיים. מה שנראה עד אז כמסמכים תומכים (אם בכלל ראו אותם) הפך לחפץ האמנות. באופן מפתיע אף יותר, אותן תכונות של חפציוּת שהאמנות המושגית התנגדה להן התפשטו אל החוויה האמנותית שאינה מבוססת-אובייקט ברגע שהתברר שגם אותה ניתן להפוך לסחורה ולעשות ממנה כסף. במובן ידוע, במעין משחק סכום אפס, על החפציוּת גברה היום מה שניתן לכנות "אירועיוּת" כמוסד מושגי הגמוני.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Objecthood

 למושג הבא>>

The post חפציוּת appeared first on מארב .