קוראות יקרות, משתמשים יקרים,

בקיץ תשע״ו התחלתי לתרגם את החיבור המוגש לכם כאן. עבודת התרגום מתוארת על ידי סטיבן רייט בלקסיקון זה, תחת הערך ״בטלה״:

״תרגום הוא צורה של משתמשוּת (בטקסט, מלה, רצף מלים, דימוי או צליל): משתמשים הם מתרגמים, והם משרבבים מה שהם מוצאים בביטוי אחד אל תוך משנהו. ואף שתרגום יכול להיות עבודה קשה, הוא בטלני מבחינה יצירתית, מסתפק במה שזמין ולא מרגיש כורח להוסיף משהו אחר.״

ואכן, היתה זו עבודה מלאת תשוקה, ללא צורך במקוריות, סוג של בטלה מענגת, כפי שאמנות יכולה להיות. אני שמח להגיש לכם את ספרו החשוב של סטיבן רייט בתרגום עברי עליו שקדתי באהבה ובהתלהבות רבה. מצאתי בו טעם ובית להרבה מפעולותי ותחומי הענין שלי בעשר השנים האחרונות, ומסגרת תיאורטית שמשחילה ואופפת רבות מהפרקטיקות האמנותיות שאני הכי אוהב, משחר האנושות ועד ימינו.

 ׳לקראת לקסיקון של משתמשות׳ הוא חיבור משפיע בתיאוריה של האמנות בת-זמננו. הוא נכתב באנגלית על ידי סטיבן רייט, תיאורטיקן של פרקטיקה המתגורר בפריס ובקנדה, והתפרסם בשנת 2013  בהוצאת מוזיאון ואן אבה באיינדהובן, הולנד. הרעיונות של סטיבן רייט מחדשים וממשיכים אידאלים וצורות של אמנות שמקורם בטקסים וריטואלים שאנשים השתמשו בהם, דרך פרקטיקות עממיות של יצירה ומופע, יוזף בויס ו״כל אדם הוא אמן״, אנטוניו גרמשי ו״כל אדם הוא אינטלקטואל״, ועד לפיצוץ היצירתי של תנועות המחאה ברחבי העולם מ-2011, שמתעורר עכשיו שוב, בגלי נפץ מרנינים.

אתם מוזמנים לעשות בספר שימוש כרצונכם, להמשיך לתרגם, לשבש, למשש ולשתכל אותו לכל מטרה חדשה שתרצו. ליצור פעולות, דברים, דיבור ושפה חדשים – שנחוצים כל כך בזמן ובמקום שאנחנו נמצאים בו. לעשות אמנות כמו שעושים חיים – ביחד, לבד, בפרץ של תשוקה משוחררת, מתוך הריסון של המידה הטובה, בדיוק, ברישול, בלי חוקים ובלי מצוות. עם כבוד לכל אדם, עם בוז לשררה, בנשיות, בדרומיות, בשחור.

להיות משתמשים: אזרחים ריבוניים, אנשים חופשיים. להיות המשתמשות: גוף שיתופי של בני אדם, שעושים שימוש חופשי במלים ובדברים. גוף שאפשר גם לקרוא לו התרבות האנושית או אוכלוסיית העולם כולו. האמנות היא דרך לחירות.

אחד הרעיונות החשובים שבספר היא התפיסה של אמנות כמידה של אינטנסיביות שעשויה להיות בכל  דבר, בניגוד לאמנות כאוסף של אוביקטים או אירועים. רעיון גדול נוסף הוא האונטולוגיה הכפולה של האמנות, לפיו הפרקטיקות העולות ומתהוות במאה ה-21  מתנסחות בקנה מידה 1:1 .  הן תמיד מה שהן (תופעה חוץ-אמנותית) וגם טענה (אמנותית, אולי) על אודותיהן.  כך ניתן להבחין בין המפה לטריטוריה – גם כשהן זהות בגודלן, והאבחנה הזאת היא גם בעצם מלאכת השימוש והמשתמשות. החיים כצורה.

בחיבור המובא לכם כאן יש כמה מלים חדשות. אחת מהן היא שיתכול – הענקת תכלית חדשה לדברים. לטעמי, אחת התכונות היפות ביותר של האמנות והסתירות המרתקות שבה היא שאלת החדש. הגיע הזמן לרענן את ערכו של החדש באמנות. חדש אין פרושו מקורי או מיוצר לראשונה – אלא חשיבה רעננה ורגש של לידה והתהוות, שמוצאים את צורתם בזמן ובמקום, ספציפיים וקונקרטיים. האמת היא קונקרטית.

רייט עוזר לנו לדמיין עולם יפה שבו משתמשים באמנות כמו בשפה -אין לה מחבר ולא בעלים, לא צופה ולא מתחם מקודש. היא מתחדשת על ידי השימוש שגוף משותף עושה בה.  לאף אחד אין סמכות-יתר לפרשה, והשינויים שבה, משמעותה וחשיבותה נקבעים על ידי המשתמש. כמו שאמר לודוויג ויטגנשטיין המצוטט כאן בספר: ״אל תשאלו על המשמעות, שאלו על השימוש״.  והשאלה הגדולה שהספר מציב לפתחנו היא כמובן: איך משתמשים באמנות?

 תודה רבה לעמיתי ועמיתותי בעולמות האמנות והחיים שלי, שתרמו ממרצם לעבודת הקודש והחילול הזאת. ראשית לאוצר אודי אדלמן, מנהל המכון לנוכחות ציבורית ועורך ״מארב״, שהזמין אותי לפרסם תרגום זה, שהיה ועודנו חבר מעודד לחשיבה ועשייה אמנותית ופוסט-אמנותית, ולאיתגור האוטונומיה של האמנות – לטובת האמנות הציבורית החדשה. תודה מיוחדת לעורך הלשוני המעולה אסף שור, שגילח את הזיפים והשביח את הסגנון. תודות רבות וקידה עמוקה לחברי פורום המשתמשות הישראלי שנוסד במסגרת העבודה על התרגום הזה, מי ששימשו גם כחברי הוועדה למונחי אמנות בעברית: קרן גולדברג, חן תמיר, איריס פשדצקי, יואב ליפשיץ, יונתן ה. משעל, יוחאי אברהמי, הלל רומן. הפורום הזה הוזמן לדון בשאלת המשתמשות ולרענן יחד את אוצר המלים העברי של האמנות, ויחד, במשך חודשיים של פגישות שבועיות, קראנו יחד את טיוטות התרגום העברי, התווכחנו וגילגלנו בפה את המלים המובאות לפניכם כאן, כפעולת דיבור שימושית, קונפליקטואלית, ומהנה. היה כיף! תודה לפיטר זווידרוויק שאת העיצוב שלו למהדורה האנגלית שיתכלנו כאן, במהדורה העברית. ותודה גם ליעל פרידמן ,רונן אידלמן, יאנה פבזנר בשן, יגאל דותן, דורי מנור, אסף כהן, יהושע סימון, קובה שרדר, סבסטיאן צ׳יחוצקי, צ׳ארלס אשה, גלית אילת, סטיבן רייט, וגליה שוץ.

 קריאה נעימה

עומר קריגר

***

 להקדמה נוספת של המתרגם אודות סטיבן רייט והמשתמשות – מתוך מוסף 18 של מארב ״מה עושה מרחב ציבורי״  

 ***

לקראת לקסיקון של משתמשוּת [1] הקדמה

עברית: עומר קריגר

"סיבת היווצרותו של דבר ותועלתו הסופית, שימושו למעשה, קביעת מקומו במכלול של מטרות – פרודים זה מזה כרחוק שמים וארץ; כל מה שמצוי, כל מה שנתהווה ובכל דרך שנתהווה, מטרת קיומו נקבעת מדי פעם מחדש על ידי עוצמה שממעל לו, נכבשת על ידה מחדש, מעוצבת ומוכוונת לתועלת חדשה; כל התרחשות בעולם האורגני אינה אלא הדברה, השתלטות, ואף הדברה זו, השתלטות זו, אינן אלא ביאור חדש, בחינת 'תיקון', שלאורם כל 'טעם' וכל 'מטרה' שעד כה, מן ההכרח שיוכהו או אף יכבו כליל"

–

ניטשה, "על הגניאולוגיה של המוסר" , 2 , 12 [2]

בעשורים האחרונים ראינו מה שניתן לתאר כמפנה שימושני בכל תחומי החברה. מובן שאנשים נהגו להשתמש במלים ובכלים, בשירותים ובסמים מאז שחר הזמנים. ואולם, עם עלייתה של תרבות הרשת, משתמשים החלו לשחק תפקיד מרכזי כיצרנים של מידע, משמעות וערך, וכך שברו את הניגוד עתיק היומין בין צריכה וייצור. עם דעיכתן של קטגוריות סובייקטיביוּת פוליטית כמו עבודה מאורגנת, והיחלשותו של הקונצנזוס הסוציאל-דמוקרטי, משתמשוּת החלה להסתמן כחלופה בלתי צפויה – כזו שאינה חד-משמעית, ולצד זאת גם אינה מקובלת על הכול. זאת, מפני ש משתמשוּת אינה עולה בקנה אחד עם שלושה בניינים מושגיים איתנים של הסדר העכשווי: תרבות המומחים , שמבחינתה משתמשים הם לעולם משתמשים-לרעה; צפייה [spectatorship] , שמבחינתה משתמשוּת היא אופורטוניסטית במהותה ולעולם אינה נקייה מאינטרסים אישיים; ויותר מכול, המשטר המתרחב של ה בעלוּת , החותר להגביל זכויות שימוש משכבר. ועם כל זאת, המשתמשוּת בשלה עומדת. שינוי חל גם במרחב התרבותי. רבים מן העוסקים באמנות הפנו עורף לחיפוש אחר התפקוד האסתטי שלה, מגדירים מחדש את העיסוק שלהם באמנות פחות במונחים של מחברוּת [authorship] ויותר כמשתמשים ביכולת אמנותית, ועומדים על כך שאמנות תעודד ערכי שימוש חזקים יותר ותזכה להשפעה גדולה יותר על הממשי.

קריאת התגר על המוסדות המושגיים הדומיננטיים האלה יכולה לבלבל, כיוון שהמלים והמושגים שאפשר "להשתמש" בהם כדי לתת שם ולהסביר פרקטיקות מכוונות-שימוש כבר נתפסו ונתונות לשימוש אחר. יוזמות מוּנעות-משתמשים נופלות לא פעם קורבן ללכידה לקסיקלית על ידי אוצר המלים שירשנו מהמודרנה. אלא שלא תיתכן שום הבנה-עצמית אמיתית של הקטגוריה הזיקתית [relational] והדיאלקטית של המשתמשוּת בטרם ייערך מחדש הלקסיקון המושגי הקיים. בכלל זה תידרש הסתלקותם של מונחים שנראים מובנים מאליהם (ושל המוסדות שנושאים את שמם) ולצדה שורה חדשה של מושגים עולים. ברוח המשתמשוּת, מוטב לעשות זאת באמצעות שיתכוּל [repurposing] של מונחים ואופני שימוש שעודם פעילים בצללים שהטילה תרבות המומחים של המודרנה.

The post פתח דבר appeared first on מארב .