האם הג'סטה היא אילמת או שיש לה קול? אני מעוניינת להציע מחשבה בה הג'סטה מקיימת מצב גופני פרדוקסלי ובו-זמני של אילמות ודיבור.

הג'סטה היא אקט של עצירה היוצר קטיעה ברצף הלינארי. בתוך כך היא מתפקדת כיחידת זמן-מרחב נפרדת, הממוקמת בתוך ציר הזמן אך גם חורגת ממנו באותה עת. הג'סטה מקבלת את המשמעות שלה מתוקף היותה חלק מרצף, אך מחוץ להקשר היא נעדרת את כוח הדיבור המיתי. כלומר הג'סטה מתקיימת במצב של סתירה, בנוכחות והתאיינות בו זמנית: מתוקף הרצף היא מקבלת את קולו של המהלך ההיסטורי, הקולקטיבי והוא הופך להיות קולה שלה. אך באותה עת התלישות שלה מהרצף מותירה אותה חסרה.

בתערוכה "פונמה" (2016) הצגתי מיצב וידאו בו הופיעו ארבע ג'סטות בודדות. הג'סטות לא הוצגו בתוך הקשר של סיפור מלא, אלא הופיעו לכשעצמן, כיחידות תלושות ומתמשכות. בכל אחת מהעבודות הופיעה דמות שסימנה קול או הפיקה מקטעים של סאונד, ויחד הן יצרו מעין רביעייה קאמרית אילמת. פונמה היא החלק הקטן ביותר במערכת הלשונית, יחידה בתוך מבנה. בדומה לג'סטה היא אינה מחזיקה משמעות משל עצמה, אך בתוך הקשר היא מצליחה ליצור נוכחות ולעתים אפילו לצבור מין כוח פוליטי מסוים. הפונמה, אם כן, היא הגה אילם, תלוש, אבל בכל זאת הגה.

הפונמה והג'סטה הן בעלות כוח דיבור מוגבל ונתפסות כמו הנשי – כמרחב ללא זמן משל עצמו, בעוד הרצף הלינארי, ההיסטורי בונה על בסיסן מהלך של משמעות. ^[1] הן לעולם אינן מלאות ואינן מתקיימת כנוכחות עגולה, רבת פנים. הנוכחות האנורקטית שלהן באה לידי ביטוי במרחב ועל ציר הזמן. הן מחוצות, שטוחות וכמעט סטטיות. המצב הדו ממדי קשור בחוסר היכולת להפיק קול פיזית ומטאפורית, בין אם זו תיבת תהודה שנמחצה או זהות נשית (או אחרת) שאינה יכולה להתכונן בתוך מערכי הכוח. את ארבעת העבודות מ"פונמה" ראיתי כמנחים פיזיים וקוליים המקיימים מאמץ עיקש ליצירת נוכחות בעודם ספוגים בכאב ההתאיינות. הצליל שלהן נסתם, מסומן או נהגה ברצף, מבקש לצאת מתוך המרחביות (הגוף) אל ציר הזמן (ההכרה).

הילה בן ארי, פונמה, 2016, מתוך הוידאו, פרפורמרית: אביטל ברק, צילום: אסף סבן

הקול מקבל את נוכחותו על ציר הזמן והוא נזקק לו כדי לבוא לידי ביטוי. מהו מצבו של הגוף המוצב בתוך נרטיב שאינו מייצג אותו, בתוך קול שאינו קולו בעוד הוא למעשה נטול קול משל עצמו? התלישות היא מצב אימננטי של הנשי בתוך הסד התרבותי הזה. תהליך הנפרדות שאמור להוביל לכינון זהות, גיבוש הגדרה עצמית ויצירת בסיס בתוך הסדר החברתי, אינו מתממש כסדרו. תלושה היא מי שניסתה להיפרד אך גם זו שנשארה מחוברת.

אך דרך התלישות של הג'סטה מתאפשרת פעולה של התנגדות ולא רק הוויה תמידית ורצופה של כאב. הג'סטה היא אקט גופני המשבש את הרצף הלינארי, נקרע מציר הזמן ומתגרה בו. השיבוש של ציר הזמן מייצר סוג של הזדמנות ואפשרות, פרצה בגדר הבצורה של המיתוס, של הנרטיב הקולקטיבי. זו פרצה שדרכה הגוף יכול לסרב לקחת חלק בסיפור הגדול שבתוכו הוא מוצב. כלומר האילמות והשתיקה של הג'סטה היא בה בעת "קול" הסירוב של הגוף ה"אחר".

הג'סטה יכולה לשמש כפרצה לא רק מול הכוחות של הרצף ההיסטורי והנרטיב הקולקטיבי, אלא גם אל מול המרחב השחון והסטטי של הטראומה. הישות האילמת ממוקמת תמיד במרחב של טראומה. זהו לא אירוע או ציר כרונולוגי שיש בו טרום, טראומה ופוסט, אלא מרחב סטטי המתקיים ללא הפסק. בהקשר זה אני מעוניינת לחשוב על הג'סטה כאקט דיסוציאטיבי – פיצול כמנגנון הגנה. הדיסוציאציה באה לידי ביטוי בשינון חוזר ונשנה של גוף צייתני, העוקב אחר החוקים ומבצע אותם שוב ושוב, בעודו מסתיר את העודפות של עצמו (הנשיות או הזהות ה"אחרת"). כלומר, הגוף הדו-ממדי נשלח קדימה כפסאדה ומהדהד את הקול של המערך בו הוא  נתון, בעוד הקול הגופני-חומרי מוסתר, מוגן וממוסך, עד שהוא אינו מוכר אף לגוף שיכול להפיק אותו.

בשתי דרכי ההתנגדות של הג'סטה, אם בסירוב לקחת חלק בנרטיב ואם בהפעלת מנגנון ההגנה, הביטוי של ה"קול" הוא בהימנעות, כלומר שתיקה. אני מעוניינת לבחון איך אותו גוף אנורקטי ונטול נפח יכול לתפקד בכל זאת כמעין מיתר דק, שלמרות היותו משולל תיבת תהודה יש בכוחו להנכיח קול.

את אותו קול חלקי שהופיע ב"פונמה" ביקשתי לבחון גם במדרש שיצרתי למחזה "תובל קין: מחזה קדומים בחמש מערכות", אותו כתב נחום בנארי, אח סבי, ב-1951. פרויקט הווידאו הציב במרכזו את דמותה של נעמה – מלקטת אילמת ואחותו של תובל-קין, שלמרות שחלקה בעלילה נדמה שולי, היא משמשת בעיני כדמות מפתח.

המחזה הוא מדרש מורכב ונוקב הכורך יחד מקורות יהודיים ומיתוסים יווניים. אני מבקשת לקרוא את המחזה דרך אחד הקישורים המוטמעים בו – ההקבלה על דרך השוני והדומות בין נעמה האילמת ואנטיגונה המרדנית.  הקבלה זו, גם אם אינה מופיעה באופן מפורש וגלוי, מציבה בהכרח את נעמה כדמות משמעותית. כמו כן, הקישור בין שתי הגיבורות מעלה את העיסוק בסוגיית הקול הנשי, אשר הן בשתיקה והן במרד, אינו מצליח להישמע ולהתכונן אל מול הכוחנות הגברית. קולה של נעמה (הנמחצת בשוגג ע"י אביה) מושתק, ועם גוויעתו עולים ומתגברים הקולות הרועמים והאלימים של תובל-קין אחיה.

עבודת הווידאו הורכבה מעשרות ג'סטות שקובצו יחד למבנה של חמש מערכות, נעות בין הרצף הסיפורי לבין סטטיות וצמצום, עוקבות אחר הממד המיתי ומפרקות אותו בו בזמן. ביניהן, ג'סטה אחת של נעמה בתנוחת הקשת, כשלגופה קשורה רשת ובה גרעיני חיטה. הג'סטה מופיעה מספר פעמים במהלך הרצף ודרכה מתהווה מעין ניסיון חוזר ונשנה לתת נפח ונוכחות קולית לגוף האילם. המילה Volume, שהמשמעות שלה היא עוצמה של קול וגם נפח, מייצרת את החפיפה וההקשר.

הג'סטה של נעמה היא פרפורמנס המצליב בין גופה לבין כלי נגינה. היא מהדהדת את כלי הקשת של שני אחיה (הקשת המנגנת של יובל ממציא המוזיקה והקשת ההורגת של תובל-קין), אליהם מתלכד הקול החרישי שהיא מפיקה בנפילת גרעיני החיטה על הקרקע.  זוהי ג'סטה גופנית-מרחבית שקוצבת זמן כמו שעון חול או כמו הריון הפוך. מעין מצב סותר של נוכחות ריקה-מלאה, שמהדהדת קולות אך גם מצליחה לצבור קול משל עצמה. ^[2]

^[1] דורין מאסיי בספרה Space, Place and Gender  כותבת על החלוקה המגדרית של הדיכוטומיה של זמן – מרחב: לדבריה, בתרבות המערבית זמן נתפס במונחים של גברי, היסטורי, דינמי ומשתנה ונקשר למושגים כמו קידמה ותרבות. המרחב, בניגוד לו, מוגדר במושגים של נשי, חסר, העדר, ריק, טבעי, סטטי ופאסיבי. הזמן, אשר נושא את המשמעות הפריווילגית, נתפס כמכונן ומבנה את המרחב הריק והחסר. Messey D. (1994), Space, Place and Gender , University of Minnesota Press, Minneapolis, pp. 256- 263

^[2] לטענת גיליאן רוז המרחב היחיד שאפשרי עבור הסובייקט הפמיניסטי הוא המרחב הפרדוכסלי. המרחב הפרדוכסלי מכיל הן את המרחב ההגמוני והן את המרחב ה"אחר" של ההתנגדות. לשהות במרחב פרדוקסלי, פרושו, להימצא סימולטנית במרחבים סותרים. שהייה שהיא למעשה תנועה בלתי פוסקת של סתירה וריבוי .

Rose G., Feminism & Geography: The Limit of Geographical knowledge , University of Minnesota Press, Minneapolis. P. 140.

The post ג'סטה – בין אילמות ודיבור / הילה בן ארי appeared first on מארב .