אחרי ההופעה שבה הקוסמת ניסתה ללכוד במו ידיה את בבואת ידה-שלה היא הזמינה אותי אל מאחורי הקלעים. תחילה חשבתי שהיא פונה אל מישהו אחר; אחרי הכל, אינני ילד, ומחווה כזאת אינה הולמת את גילי. אבל חברי לצפייה דחק בי להיענות להזמנה. כששאלתי אותו אם יחכה לי בכניסה, חייך ולא אמר דבר. הלכתי בעקבות הקוסמת אל מאחורי הקלעים. אלא שבאורח מוזר, גם שם חיכה קהל, שקידם את כניסתנו במחיאות כפיים. התיישבנו זה מול זה על שני הכיסאות שנערכו עבורנו, מן הסתם, מבעוד מועד; אט אט נמוגו מחיאות הכפיים והתחלפו בשתיקה דרוכה. הקוסמת חייכה אליי וקבעה, אתה בטח רוצה לדעת איך זה עובד. פה ושם עלו מן הקהל פרצי צחוק אירוניים. כן, חילצתי במאמץ, והצחוק התגבר. הקוסמת הסבירה שלמעשה כף היד ובבואתה הן שצרות על היד האמתית האחרת – כך שהיד שחשבתי לאמתית היא בבואה, והבבואה שהשתאיתי על ריבונותה העיקשת והחמקמקה היא לאמתו של דבר כף ידה הממשית של הקוסמת. אך מכיוון שבפועל ההופעה נמשכה, הבנתי שמעשה ערטול התחבולה אינו אלא תחבולה נוספת, ואולי התחבולה המתעתעת מכולן; ריכזתי אפוא את מלוא חושיי בניסיון להבקיע בעדה אל האמת שביקשה הקוסמת להעלים מפניי. היא השגיחה בחשדנותי והציעה לי בתכיפות גוברת משקאות וממתקים, אך אני דחיתי בנחישות את כל מתנותיה. כשהקוסמת נדה לעברי בחיוך מלא חמלה וכמעט-לחשה, "אתה יודע, יש לי שתי ידיים…" ידעתי מיד כי הלחץ השיא אותה לטעות מסגירה: כמובן, לא היו לקוסמת שתי ידיים. היא היתה מחצית גוף מוכפלת; ובהופעה, כף ידה ובבואתה יצאו לחפש אחר היד החסרה. למרבה המבוכה, זו שעתה לקריאתן ונתמחשה תחתן פה ושם; אך כפי שמעלה בבירור צפייה חוזרת בהקלטות הוידיאו של ההופעה, ברגע שבו סגרו היד ובבואתה על טרפן הן גם הרפו ממנו במחווה כמעט נואשת של ויתור: ככלות הכל, היד וכפילת-הרפאים שלה כבר מורגלות במחולן המתואם, מה עוד שאחיזתן ביד החסרה משביתה אותן מכל פעולה; ובכלל, למי יש צורך בכף יד שלישית? די במגע חטוף בכף היד החסרה כדי לדעת שהיא אינה חסרה עוד לאיש, ובנעזבותה הפאתטית היא מעלה על הדעת יצור ימי חסר-חן הנצמד לדופן האקווריום במסעדה ומחכה באפס-דעת לשעתו. כמובן, לא שיתפתי את הקהל בתובנותיי החדשות, מתוך התחשבות באמנית שלא עוללה לי כל רע. אבל אחרי פרידתנו – הקהל נטה חסד לתמימותי המעושה, ואיש אחד אף הגדיל לעשות כשטלטל את כתפי בחום והרעים, "זה הכל פעלולים, הא?" – עקבתי בזהירות אחר הקוסמת כשעשתה את דרכה אל אוהלה שבמתחם הקרקס והראי ספק אחוז תחת ידה ספק מתבלט ממרכז גופה – החשכה היורדת הקשתה על הראייה. הצצתי בעד פתח האוהל וראיתי כיצד הקוסמת מרחיקה מעליה את הראי – ונותרת שלמה, משמע מוכפלת. אז קיבלתי אישור סופי לחשד כי האשליה העיקרית במופע היתה עצם ההיזדקקות לאשליה. הקוסמת הכפילה את כף ידה באמצעי מלאכותי כדי להסוות מן העין את העובדה שהיא מוכפלת מטבע ברייתה: הראי שהשתמשה בו בהפגנתיות לא היה אלא בבואה חיוורת של הזגוגית הלא נראית, הקורעת את הווייתה ומאחה אותה בעת ובעונה אחת. הלילה העמיק סביבי, וכבר אבדה לי התחושה ביד שעליה סמכתי את ראשי. השקפתי עליה באדישות, תוהה מתי יעלה בה נמק. מעט מעט נפתחה הזגוגית בחזי, כפרח של כפור. מיריעות שליקטתי מפה ומשם, התקנתי לי בשתי ידיי אוהל בדמותו של אוהלה. רגע לפני שנרדמתי, חלף מין רטט בידי המתה, ושאלתי את עצמי אם חברי עודו מחכה לי בכניסה לקרקס.

פריים מתוך עבודת הוידאו OM, יסמין דייויס, 2018

The post אחרי ההופעה – מחווה ליסמין דייויס / עודד וולקשטיין appeared first on מארב .