"אם פאשיזם הוא תוצאה של מהפכה שנכשלה, אז הפאשיזם שלנו מקורו בכישלון המהפכה הדיגיטלית"

– רסמוס פליישר

טרנס-הומניזם ניאו-ריאקציונרי, פיאודליזם דיגיטלי ניאו-ליברטריאני, סייבר-מונרכיזם ואתנו-לאומנות של עמק הסיליקון – צירופי מילים אלה מספרים לנו היכן עומד היום העולם הדיגיטלי. ההיסטוריה של תרבות הנגד שהפכה לתרבות דיגיטלית נחגג כבר כסיפור מקובל. אבל האינטרנט, זה שקיים במציאות, מציע סיפור היסטורי אחר שמעיב על זה שחוגג את הרוח החופשית של קליפורניה. במרכז הסיפור שלנו המעבר מהוביסטים לטרולים, מחובבים שכותבים קוד להנאתם לפעילי ימין קיצוני שמטילים טרור ברשת ומחוץ לה. היסטוריה זו מכסה הקשרים שונים של העולם הדיגיטלי: רישום משפטי של תוכנות כסחורה, הולדת האינטרנט כמערך של הצבא האמריקני במסגרת המלחמה הקרה, המרחב הדיגיטלי כאתר למימוש פנטזיות ליברטראניות ושנאת נשים, מכשיר למניפולציה פוליטית ולהפעלת מכונות מעקב, מיסחור ופרנויה. התערוכה "בתוך הנוזל" מציגה את ההיסטוריה הזאת של המהפכה הדיגיטלית באמצעות חומרים מתוך האינטרנט עצמו.

אנה טיישרה פינטו מספרת שכשנשאל מנהיג האלט-רייט ריצ'רד ספנסר בראיון מהו הפרופיל של תומך התנועה הממוצע, הוא ענה שלרוב מדובר בבן 28 שעובד שתחום הטכנולוגיה. כשהאתר הניאו-נאצי 'דיילי סטורמר' מקבל את רוב התרומות לפעילותו מעמק הסיליקון ומחוז סטנה קלרה, ביתן של אפל, אינטל וענקיות אחרות, נשאלת השאלה – מה הופך את העולם הדיגיטלי לכל כך נאצי?

בנובמבר 1989 כשחומת ברלין נפלה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי בברית המועצות שידר סדרה של מופעי היפנוזה המוניים. אמן ההיפנוזה אנטולי מיכאלוביץ' קאשפירובסקי ניסה לרפא את האזרחים הסובייטים ממיחושיהם ולהסיט את תשומת ליבם מהאירועים הדרמטיים בברלין. הפרשנות המקובלת גורסת שבמופע ההיפנוזה הזה של קץ העידן הסובייטי התבטא בחדות המתח שבין מציאות ודימיון; הטענה השמרנית, שדרכה האירוע מפורש היום, רואה באידיאולוגיה הקומוניסטית חלום, הזייה, שקר, אשלייה, בעוד הפלת חומת ברלין היתה כמו שעון מעורר, אירוע שהבקיע את שכבות החלום ובו המציאות הממשית פרצה במלוא עוצמתה. במציאות בה אנו חיים היום, הפרשנות הזאת לא מספקת. מצבנו מורכב יותר – המציאות לא הופיעה, אלא אנו נכנסנו לחלום בתוך חלום, כאשר חלום שני זה מדמה את עצמו למציאות. כמו בסרטיו של לואיס בונואל – אנחנו בתוך השכמה שקרית; לפי הפרשנות השמרנית של המפגש בין מסך הטלוויזיה ומסך הברזל, קומוניזם הוא היפנוזה קולקטיבית וקפיטליזם הוא אסון שמתיימר להיות בלתי נמנע. במצב דברים זה אין לנו עוד גישה לחלום (פרוייקט פוליטי של שיוויון) והחלום שבו אנחנו נמצאים (אי שיוויון מוחלט שמציג עצמו כחופש), מדמה עצמו למציאות. אנחנו בהזייה אך מאמינים שאנחנו במציאות, ובה בעת נטולי גישה לכל מציאות אחרת מאשר אותה הזייה, המגדירה מראש כל מציאות אחרת – כחלום שקרי.

הפרסומת המפורסמת של מקינטוש מ-1984 עם המתעמלת שזורקת פטיש גדול על מסך עצום, ושוברת את המכשיר הדכאני, הסתיימה בהבטחה שבגלל מקינטוש שנת 1984 לא תהיה כמו "1984," הרומן הדיסטופי של ג'ורג' אורוול. בצפייה חוזרת בפרסומת היום, כשהאינטרנט פועל כמכשיר לכריית נתונים ושליטה חברתית בצורת פנאופטיקון ריזומטי, המחווה של שבירת המסך נדמית סימפטומטית להשכמה השקרית אותה אנו חווים השכם והערב.

שער מגזין ווירד (Wired) מיולי 1997 נשא את הכותרת "הבום הארוך" (The Long Book) לצד איור של כדור הארץ כפרצוף סמיילי עם חרצית בפה. השער מהווה מסמך של מה שלימים נקרא 'האידיאולוגיה של קליפורניה'. הכיתוב לצד האיור אומר: "אנו עומדים בפני 25 שנות שגשוג, חירות ושיפור סביבתי בעולם כולו. יש לך בעיה עם זה?" אמנם לא חלפו עדין 25 שנים מפרסום הגיליון אבל עשרים ואחת השנים מאז היו ההיפך הגמור מאותה הבטחה. השער עומד כעדות להשכמה השקרית בה אנו נתונים. ריצ'רד בארברוק ואנדי קמרון כתבו כבר ב-1995 כי האידיאולוגיה של קליפורניה "משלבת חיבור בלתי-צפוי בין ניאו-ליברליזם ימני, תרבות-נגד רדיקלית ודטרמיניזם טכנולוגי". כריית נתונים וליברטאריניות, מעקב ושוק חופשי, האידיאולוגיה של קליפורניה מפעילה מערכים סותרים של חירות ופרנויה – מצ'רלס מנסון לפיטר תייל. בקטע שכמו חוזה את הפיתוח האלגוריתמי של ניתוח תחזיתי (מהסוג שהביא פירסום ועושר לג'ף בזוס באמאזון, פיטר תייל בפאלאנטיר ורוברט מרסר בקיימברידג' אנאליטיקה), בארברוק וקמרון כותבים: "האידיאולוגיה של קליפורניה דוחה רעיונות של קהילתיות וקידמה חברתית, וחותרת לכבול את האנושות לסלעים של פטליזם כלכלי וטכנולוגי. בעבר, היפים מהחוף המערבי שיחקו תפקיד מרכזי ביצירת הדימוי העכשווי של שחרור חברתי. כתוצאה מכך, פמיניזם, תרבות הסמים, שחרור מגדרי ואתני אינם עוד נושאים שוליים מאז שנות השישים. באופן אירוני, זוהי קליפורניה שהפכה למרכז של האידיאולוגיה שמתכחשת לרלוונטיות של זהויות אלה".

בתוך ההשכמה השקרית בה אנו כלואים, אנחנו יכולים לגעת בדימויים במסכי מגע, אבל לא יודעים מה הם מראים לנו בעצם. שנת 2018 תיזכר בין היתר כשנת המחסור הגדול בכרטיסי מסך. המחיר של כרטיסי המסך והמעבדים הגרפיים הרקיע שחקים מאז תחילת השנה, במקביל לעליית מחירי הביטקוין ומטבעות קריפטו אחרים. עוצמת המעבדים הללו הפכה את כרטיסי המסך כלי אידיאלי לכריית קריפטו בידי חובבים ואנשים פרטיים. מעניין לציין שכרטיס המסך משמשים לרוב לעיבוד ורינדור דימויים ותוכניות אדריכליות, אבל כאן נעשה בהם שימוש למשהו שאין לא כל ביטוי חזותי. זוהי דוגמא חיה למקום בו נמצא הכוח היום – בנגזרות חוב, אלגוריתמים, מטא-דאטה; מערכים לא-חזותיים בלתי-נראים לעין האנושית.

כדי להבין איפה זה מעמיד אותנו, אנחנו חייבים לקחת בחשבון את היחסים המורכבים שבין הפוליטי והחזותי. הביוגרפיה המקצועית של הממציא האמריקני-ארמני לותר ג'ורג' שימיג'יאן מחברת את הכספומט, הטלפרומפטר, תא הצילום וסימולטור הטיסה. שימיג'יאן השתתף בפיתוח טכנולוגיות שונות שהביאו להופעתה של אופטיקה ניאוליברלית המשלבת בידור ומעקב באופן שהופך אותן בלתי נפרדות. ההיגיון של פיתוחיו מייצר דימויים דרך רשתות מבוזרות שמייצרות וניזונות מזהויות שבבסיס השליטה הניאוליברלית.

כפי שמארק הייווארד תיאר זאת "אופטיקה ניאוליברלית פועלת דרך טכנולוגיות סובייקטיביות הכוללות מעורבות אישית ופרגמנטציה של האישיות". אלה כוללות את הממשק של נשק/משחק וידאו בסימולטור הטיסה, מערך הביטחון/בידור של תא הצילום, מכניזם השקיפות/מניפולציה של הטלפרומפטר, ומכשיר השימוש העצמי/מעקב של הכספומט. יחידות המיחשוב המרושתות להן אנו קוראים טלפונים חכמים פשוט העצימו את האפקט שבבסיס טכנולוגיות אלה.

"להתעסק בערכים האסתטיים של דימויים דיגיטליים, כפי שעושים תיאורטיקנים ומבקרים רבים, משמעו להתחמק ממשמעות שיעבודו של הדימוי לשדה נרחב של דרישות ומערכים לא-חזותיים" כותב ג'ונתן קרארי. אלכס גאלאוויי מוסיף ב'האם ישנם דברים שלא ניתן לייצג?': "היום קיימת מערכתיות חסרה ניגודיות. התפתחותם ההיסטורית של אלגוריתמים ושאר מבנים לוגיים היא מונוליתית באופיה. ישנו משחק אחד בעיר: רדוקציה פוזיטיביסטית ליעילות וכדאיות שיטתית. להציע אסתטיקת-נגד אל מול שיטתיות זו יהיה השלב המטרים לקראת בניית פואטיקה או שפה שמתאימה לייצג שיטתיות זו כיאות".

מציאות מדומה ומציאות מרובדת הן האופק החדש, לא של זהויות אנושיות, אלא של שווקים. אלה מציעות חוויית מציאות כדי להישאר בחלום. מארק צוקרברג מפייסבוק הציג לאחרונה את התוכניות שלו לפיתוח מערכות אותן הוא מכנה אקולוגיות, בהן יוכלו מפתחים ליצור עולמות מציאות מדומה ומרובדת. צוקרברג מכוון למיליארד משתמשים במציאות מדומה במה שהוא מכנה "חוויה נטולת חיכוך". המערכות האקולוגיות שהוא יוצר הן שוק בו הוא יכול לשלוט ולהוות מונופול. צוקרברג רוצה בעצם להכפיל את הנוכחות של מיליארד אנשים מהשווקים הפיזיים והאלקטרוניים בהם הם כבר נמצאים, ולהוסיף להם נוכחות בשוק המציאות המדומה. הבמאית היטו שטיירל קוראת לצורת הראייה שמציעות טכנולוגיות המציאות המדומה 'לראות בועות' (Bubble Vision על משקל 'לראות כפול', Double Vision). בשביל שטיירל, עדשת עין-הדג המעוגלת של 360 מעלות בה הצופה מטמיעה את עצמה, הופכת את הצופה עצמה לנקודה עיוורת. במציאות מדומה אלה אנחנו שנעלמים מתוך הדימוי. אנחנו הופכים לרוח שבמעטפת.

כבר בפיתוח המחשב המסחרי הראשון בארה"ב, אוניבק (UNIVAC I), אנשים נתפסו מלכתחילה כחומר גלם. מתלושי שכר לתוצאות בחירות, אוניבק עיבד מידע על עבודה אנושית והעדפות פוליטיות. בנוסף, הוא גזל את פעילותם של אלפי פקידים שמילאו תפקיד מרכזי בעיבוד אותם נתונים כמה שנים קודם לכן. מאחורי מחשב זה וכל ניסיון אוטומטיזציה של ייצור ועיבוד מידע נוכח תמיד התת-מודע הפוליטי של האוטומטיזציה: החיפוש אחר העבד המושלם, שייצר ללא כל דרישות או תביעות. כפי שאנה טיישרה פינטו מסבירה, במציאות אוטומטיזציה בעצם "מכפיפה עובדים לניצול מוגבר ובסופו של דבר מטרתה להפוך עובדים לאוטומטיים בעצמם ולהוציא מהם עבודה דמויית-מכונה".

כשביל (אז ויליאם) גייטס, פירסם את 'המכתב הפתוח להוביסטים' שלו בינואר 1976, במגזין המפתחים העצמאיים The Homebrew Computer Club Newsletter, מפתחי תוכנה רדיקליים מהחוף המערבי עדין היו חלוצים בשימוש בטכנולוגיות מידע חדשות בשירות עיתונות אלטרנטיבית, תחנות רדיו קהילתיות, מועדוני מחשבים תוצרת בית וקולקטיבים לשימוש בוידאו. במכתב, שחובר באלבקרקי ניו-מכסיקו, גייטס מבטא רעיון פשוט: בואו נהפוך את התוכנה, כמו החומרה, לסחורה ברישיון. במקום שהמהפכה הדיגיטלית תחליף את מערכי הכוח החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והחוקיים הקיימים, ותיבא לקשר חופשי בין יחידים עצמאיים והתוכנות שלהם, גייטס הניח את היסודות למיסחור המרחב הדיגיטלי. ארבעים שנה מאוחר יותר, אוליגרכיה של טכנאים ליברטריאנים וספסרים פיננסיים, טועים לחשוב שאי לקיחת האחריות השיטתית שלהם היא בעצם ביטוי לשלטון מריטוקרטיה בו המוכשרים ביותר שולטים.

וולטר בנימין כידוע הציע שפאשיזם עושה אסתטיזציה של הפוליטי בעוד קומוניזם מכוון לפוליטיזציה של האמנות. נדמה שקביעה זו כוחה עודנו עומד אלא שברגע הזה, האסטתיזציה של הפוליטי הגיעה לשלמות באמצעות העלמת הפוליטי מטווח העין האנושית.

The post בתוך הנוזל / יהושע סימון appeared first on מארב .