אם יש משהו אחד שלמדנו מהשמאל שלנו בשבועות האחרונים הוא שאסור לקדם יוזמות ביטחוניות בלי לקיים דיון רציני על היום שאחרי מימושן.
הם שואלים, ובצדק, מה עושים ביום שאחרי מיטוט החמאס בעזה, וזו שאלה לגיטימית שצריך לתת עליה את הדעת. אבל שאלה לגיטימית לא פחות היא מה עושים ביום אחרי שאנחנו לא ממוטטים את החמאס בעזה, אלא להיפך – מעצימים אותו ומחזקים אותו לאין שיעור באמצעות עסקת כניעה מופקרת.

אנחנו לא יודעים את הפרטים המלאים על העסקה המסתמנת אבל כפי שפורסם בתקשורת הערבית בחו"ל, היא כוללת את המרכיבים הבאים:
א. שחרור כמות עצומה של מחבלים בדרגות בכירות מאוד, כולל אחראים לפיגועים רצחניים ביותר.
ב. נסיגה ישראלית ממסדרון נצרים וחזרת עזתים לצפון הרצועה.
ג. מספר רב של ימי הפוגה שעדיין מצוי במחלוקת.

כל זה תמורת 20-33 חטופים בלבד. כלומר, אין כאן סיום של בעיית החטופים , והסוגייה הזו תמשיך להכאיב גם בהמשך, ותדרוש ויתורים נוספים ועסקאות נוספות. בנקודה הזו השרה אורית סטרוק צודקת לחלוטין. יש כאן דיון על עסקה חלקית מאוד, שלא תפתור אפילו את רוב הבעיה.

חמאס דורש גם את הפסקת הלחימה , משהו שישראל מסרבת להתחייב לו, אבל הדינמיקה הנוכחית תוביל לשם בכל מקרה. עם קבלת תנאי העסקה הללו, נסיגת הכוחות מהרצועה והפוגה ארוכת ימים, קשה להאמין שצה"ל והדרג המדיני יוכלו לחדש את הלחימה.

כזכור, המלחמה נפתחה בהצהרה על שתי מטרות: פירוק היכולות השלטוניות של החמאס והחזרת החטופים . קבלת העסקה היא למעשה כניעה מוחלטת בשני הסעיפים.

אם כך, נקודת המוצא לדיוני היום שאחרי עסקה היא זו: צה"ל נסוג, חמאס שולט בכל הרצועה, ועדיין ישנם עוד חטופים בעזה.

עכשיו השאלה מה הלאה. מה חושבים בשמאל ובמחאה לעשות ביום שאחרי? את התוכניות שלהם ליום שאחרי פירוק החמאס שמענו בלי סוף : יביאו את הרשות, יביאו כוח רב לאומי, יביאו את הסעודים, את המצרים, את הבת דודה הבן של השכנים והגיס שבדיוק חזר מאנגליה. כולם חכמים גדולים על הנייר. ולדמיין פתרונות בעולם בו אין חמאס זה קל.

אבל מה עושים בעולם המקביל, זה שנראה שהולך להיות המציאות: מצב שבו לא רק שהחמאס נשאר אלא גם קיבלת זריקת מרץ מטורפת, יוצא מהמלחמה כמנצח, מחזק את מעמדו הבינלאומי, מתחזק בקרב ערביי יו"ש, מתבסס אצל ערביי ישראל, ממשיך להתעצם ולירות מתוך הרצועה על יישובי העוטף ותוך זמן לא ארוך משקם את רוב יכולותיו הצבאיות הקודמות?

וזה עוד בלי לדבר על הצפון. כבר פורסם שחיזבאללה רוצה "תיקוני גבול" כדי להחזיר את השקט בצפון. כלומר בניגוד להצהרות המוקדמות שלו הוא לא מסתפק רק בסיום הלחימה בעזה, אלא גם מציב דרישות משל עצמו בחזית שיש לה כבר הגיון וחיים משל עצמה, מעבר ל"תמיכה" במלחמה של חמאס. מה יקרה שם? מישהו יחזור לגור ביישובי קו הגבול, ועוד כשהגבול הגרוע ממילא "יתוקן" לרעתם?

אני מוכן לקבל את הטענה שלישראל במצב הנוכחי אין ברירות ובהיעדר תמיכה אמריקנית ולנוכח משבר החימושים יש לחתור לסיום המלחמה, להתמקד בבניין כוח ולהגיע מוכנים יותר לסבב הבא. משהו בנוסח ההפוגות של מלחמת השחרור. אבל מה עושים בתקופת הבניין הזו? למה מיועד הכוח החדש? לכיבוש דרום לבנון עד הליטאני ו"לתקן" את הגבול לטובתנו? האם ניזום תכנית רצינית להגירה מרצון של עזתים לחו"ל? אני בעד שני הדברים האלה. אבל זו לא הכוונה של השמאל.

לא תשמעו מהם כלום ושום דבר, מעבר לפטנזיות אוסלואידיות ודיבורים חסרי פשר על מתווים מדיניים ועסקאות מדומיינות. הם יודעים לדרוש אופק רציני רק מהימין. להם מותר לפנטז ולפזר סיסמאות נבובות וחסרות אחריות. בזה הם הרי אלופים: אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות, הסכם הגבול הימי. למי אכפת מה יקרה ביום שאחרי? מקסימום תמיד אפשר להאשים את ביבי.

The post בואו נדבר על "היום שאחרי" עסקה appeared first on מידה .