נט2יו - איכות ברשת משנת 2004
  עמוד הבית >> מרכז הרססים >> צרור עצות לטייל האיטי

מרכז הרססים

  ראשי  |  הזנה פשוטה  

link SLOW אתר תנועת ההאטה SLOW אתר תנועת ההאטה (20-11-2019 10:32:30)

feed צרור עצות לטייל האיטי (28-10-2019 0:31:05)

אתחיל מהאמצע: נעים להכיר, אני בִּידִי, נַוודֶת דיגיטלית, מתאמנת למרתון. בכל מקום אליו אני מגיעה, אני משתדלת למצוא מסלול ריצה. לרוב הוא מתגלה לצד מקורות מים, נהר או ים, או לחלופין בפארק או יער. אומרים שריצה היא התמכרות, לאדרנלין, לדופמין, למהירות, אבל אני מתאמנת לאט. יותר מעמידה בזמנים או יעדים, חשוב לי ליהנות מהנוף. באופן משעשע מעט, קורה לא אחת שבזמן שאני מתאמנת, חולפים על פני תיירים שנראה כאילו הם במירוץ משלהם – להספיק כמה שיותר, והם עוקפים אותי בסיבוב.

אבל אם כבר יצאתם לחופשה, למה לרוץ? בין אם אתם מגיעים ליומיים או לשבועיים, תמיד עדיף לטייל בלי לחץ.  בניחותא.

בהונגרית אומרים szeppen lassan , ובתרגום חופשי – יפה לך לאט. זה נכון לכל דבר בחיים, וגם לחופשה, עדיפות חוויות עמוקות. במהלך השנתיים האחרונות, "ניוודתי" במזרח אירופה, בניו יורק ובמקסיקו, למדתי דבר או שניים על הדרך ועל החוויה, אז הנה אני כאן, שמחה לחלוק תובנות להאטה בחופשות:

תשנו בהוסטל.
אשתקד לקחתי את אמי הפנסיונרית חובבת מלונות היוקרה, לטיול קצרצר בפלובדיב, בולגריה (עיר נהדרת וזולה, למקרה שאתם מחפשים את היעד הבא). כשסיפרתי לה שהזמנתי לנו שתי מיטות בהוסטל, היא עיקמה פרצוף. היה זה בית אבן במרכז העיר העתיקה, חדר עם 6 מיטות עץ כבדות, שחלקנו עם זוג צעירים מצרפת שהגיעו לטייל בעיר. במרתף, שנתגלו בו עתיקות מהתקופה הביזנטית, ובו היה ממוקם המטבח המשותף, פגשנו זוג בריטים בפנסיה ונכנסנו לשיחה מעניינת על טיולים בגילאים מבוגרים. אמא, עד היום, עדיין משוויצה בכל הזדמנות על החוויה בהוסטל.

סופיה, בולגריה

לאחרונה אני מבינה שהבחירה שלי לישון בחדר מרובה מיטות בהוסטלים, כבר מזמן אינה בחירה כלכלית. אני מבלה רוב הזמן לבד. המרחבים המשותפים בהוסטלים מהווים קרקע פוריה לחוויות מעוררות וכיפיות: בברלין נקלעתי לשיחה סוריאליסטית על כינון הנרטיב הציוני בסיפור מצדה, עם דוקטור לשפות קלאסיות מדרום אפריקה. אוקי, אני מסכימה, זה נושא טיפה כבד. אבל האינטראקציות הללו בהחלט יכולות להיות קלילות: בבלגרד, מצאתי את עצמי מבלה במשחק כדורגל עם שני חבר'ה ארגנטינאים שטוענים שמסי שחקן גרוע. בבודפשט פגשתי לראשונה בחיי דרום קוריאנים. מסתבר שהכלכלה פורחת והם מגיעים בהמוניהם להפיץ סחורות למערב: סוכן מכירות שמחפש מפיצים לטאפטים מיוחדים בהדבקה מאוזנת, לימד אותי לכתוב (ליתר דיוק, לצייר) את שמי בקוריאנית; בפוארטו אסקונדידו במקסיקו, קיבלתי פרח עשוי מעלי בננה שנווד אצטקי הכין לי כמחווה של חיזור.

רבות כבר נכתב על ההשפעות המזיקות של תופעת האיירבנב: הצפת שכונות מגורים בתיירים ודירות רפאים שמעלות את מחיר הנדל"ן במהלך השנה הביאו לתחושת מיאוס מהפורמט ובצדק. לא בכדי ערים מתויירות במיוחד מוציאות מחוץ לחוק השכרת דירות לטווח קצר. החוויה בהוסטלים שונה לגמרי ממה שאתם מדמיינים. ההוסטלים היום מעוצבים ומאובזרים היטב, ממוקמים במרכזי הערים, ומציעים במחיר נמוך יחסית מיטה בחדר משותף של 4 עד 12 מיטות, מעורב מגדרית (או לא) לבחירתכם, וגם – חדרים פרטיים. אם אתם לבד, אל תהססו. אם אתם בזוג וחשוב לכם לעשות רעש בלילה –  אמליץ לכם לקחת חדר זוגי בהוסטל. אם מדובר בדאבל דייט או שיצאתם לטייל בקבוצה – קחו חדר משותף, תרגישו קצת כמו בטיול שנתי, מה שבטוח – לחוויה המגבשת הזו אין תחליף.


צאו השוקה, תאכלו מקומי ועונתי. 

בספרו In defence of food מייקל פולן מגונן בחירוף נפש על האוכל של סבתא. טענתו היא שהתרבות הקולינרית המסורתית, ולא משנה מאיזה "עדה" הסבתא, יש בה את המרכיבים התזונתיים המזינים והבריאים ביותר עבורנו. עזבו אתכם מסופרמרקטים, חכו עוד פסקה עד שנדבר על מסעדות.

מרק הונגרי של סבתא.

חפשו את השוק המקומי, לא זה התיירותי, לא המתחם המפונפן שאיבד כל קשר למקור, אלא השוק האמיתי, הזול, המלוכלך, זה שהמקומיים רוכשים בו אוכל הביתה. זה שסבתא קונה בו חומרים כדי להכין ארוחת שישי (או שבת, או ראשון) מסורתית. במרבית ההוסטלים תמצאו מטבח מאובזר היטב, כל מה שנותר הוא לקחת צעד קטן מחוץ לאזור הנוחות: תתמודדו עם הרכיבים המקומיים, חפשו קצת באינטרנט מתכונים מתאימים, ויאללה תפתיעו את עצמכם!

בכל עיר או כפר שביקרתי, בכל מדינה ושפה, תמיד הופתעתי לטובה מהשוק המקומי. שפע של צבעים, ריחות וקולות שאין בלתו.בבודפשט מכורתי, בדיוק עכשיו (אוקטובר-נובמבר) מתחיל להתקרר והאוכמניות הכחולות סגולות מוסיפות צבע חדש לאפרסקים השעירים והאגסים החומים (כן, חומים) בשוק החביב עלי (Lehel czarnok) . אני מעריצה של פירות עונתיים, תמיד תמצאו אצלי פרי בתיק. במקסיקו סיטי בפחות מ-4 ש"ח לקילו התענגתי על אננסים צהובים מתוקים-חמוצים, לצד פפאיה ומנגו מדהימים.

דברים שקניתי בשוק במקסיקו: פירות טרופיים, צ'אפולינוס (חגבים), נופאל (קקטוס), צ'ילי חריף ולימון.

נזכרתי בעצה שקראתי באחד מספרי הדיאטות של שנות ה-90, אמרו שם, שלא מומלץ ללכת לשוק על בטן ריקה. אז אם כבר הגענו לשוק והצבעים והריחות וכל הג'אז הזה מציף אותנו בכיף, זה אך הגיוני למצוא בשוק איזה מסעדת פועלים זולה, לנשנש בה משהו מקומי וטרי. במרבית המקרים, מסעדה מלאה היא סימן טוב. בדיון על הנושא עם חברה הצעתי לה הצעה מאתגרת. תזמיני מנה, מבלי להבין את הכתוב בתפריט. במסעדות רבות בהן ביקרתי התפריט לא דיבר אנגלית כלל, אבל אפילו בחודשיים וחצי של נוודות בניו-יורק, העדפתי את המסעדות בהן התפריט היה בשפות אחרות.

סלפי לצד מסעדה ניו-יורקית טיפוסית.

קחו הימור. צאו להרפתקה קולינרית. תגדירו מראש את גבולות הגזרה שלכם (צמחונות טבעונות ללא גלוטן וכו'), בקשו המלצה ממי שמגיש לכם את האוכל, ומעבר לכך – הנה אני אומרת זאת שוב – צאו מאזור הנוחות. אישית אני ניגשת לכל מנה בלי פחד, גבולות הגזרה שלי היא שיהיה דל (עדיף ללא) פחמימות. לכן, בלי תכנון מוקדם מצאתי את עצמי במקסיקו מנשנשת חגבים באבוקדו לארוחת ערב, בסה"כ מדובר במאכל אצטקי מסורתי, עשיר בחלבונים. היה קראנצ'י וטעים, ממליצה בחום אם אתם באזור.

 

 

 

 

תשוטטו בכיף, חפשו את החינם, וסעו בתחבורה ציבורית (ולא בתחבורה שיתופית).  
קחו את הפרי-טור (Free tour). בכל עיר שמכבדת את עצמה, יש סיור חינם (בסופו נהוג לתת טיפ למדריך), שמספר את ההיסטוריה של העיר ועובר על נקודות ציון חשובות. מעבר להמלצות שמוכיחות את עצמן כחיוניות, והאנקדוטות המשעשעות (מי אמר על מרפסת הפרלמנט של בוקרשט: "אני אוהב את בודפשט?" (התשובה למטה ובמהופך), תמיד פוגשים אנשים מעניינים בדרך. אל תתביישו לחפש את החינם (בגוגל). יש הפתעות בכל מקום שמגיעים אליו.

הפינות הנסתרות של זגרב, בירת קרואטיה. סיור חינמי מודרך ע"י הומלס לשעבר.

אפילו ניו יורק היקרה מציעה חוויות חינמיות: גלריות, מוזיאונים (בימים ספציפיים, לרוב בחמישי או בראשון), או סתם שייט "תענוגות" על המעבורת לסטטן איילנד – 20 דקות לכל כיוון: הגברת מליברטי איילנד (כלומר, פסל החירות) מחייכת מרחוק, תתפנקו על בירה בפחית במחיר ממש, אבל ממש זול ביחס למחירים בעיר – 3$ (רק אל תשתו יותר מדי, שלא תפלו למימי ההדסון המזוהמים בטעות).

בסקופיה, בירת מקדוניה, למדתי בפרי-טור שהעיר כולה היא חיקוי ארכיטקטוני לערים אחרות והדבר היחיד שאמיתי בה זה הבית של אמא תרזה, הגם שאפילו הוא לא עומד במיקום המקורי שלו. האוטובוסים בעיר, אדומים ודו-קומתיים, יגרמו לכם להרגיש שאתם בלונדון, אבל בעיר כל כך קטנה, עם שבילי אופניים סלולים לצד כל כביש, מומלץ לוותר על התחבורה הציבורית. תשכירו אופניים (בהוסטל!), סעו לפארק ליד הנהר, ועשו לכם פיקניק עם מאפים מקומיים.

בסאבווי המדהים של מקסיקו סיטי, מעבר לשמות התחנות והצבעים של הקווים, לתחנות עצמן יש סמלים פיקטוגרפיים (לטובת אחוז האנאלפבתים הגבוה בעיר), שקושרים את העבר האצטקי לקסם של העירוניות המוטרפת והעמוסה בעיר הענקית הזו. התחנה הקרובה להוסטל שישנתי בו סומנה באמצעות אייקון של מזרקה. שכונת קויוטאקאן (שכונת התנים) סומלה כצפוי על ידי ציור של תן,  ובצ'פולטפק, הריאה הירוקה במרכז העיר (אטרקציה מדהימה מלאה מוזיאונים ופינות חמד) תחנת הסאבווי מסומנת באייקון של חגב. אם אתם שוכרים מכונית, תפספסו את הקסם הזה, וגם תצטרכו לשלם על דלק, ביטוחים, לחפש איפה לחנות ולעמוד בפקקים.

 

תחבורה שיתופית (אובר ודומיהם), זה אחלה, אבל לא באמת. אני לא רוצה להיכנס כרגע לסוגיות של ניצול עובדים, מניעת התאגדות וזכויות סוציאליות, עזבו אתכם מאידיאולוגיה. העורקים הפועמים של כל עיר נמצאים במסלולי התחבורה הציבורית שלה: גברים מעונבים בחליפות לצד פאנקיסטים ורקדנים על עמוד שעושים מופע כדי לקושש קצת כסף מהנוסעים – כל זאת ועוד בסאבווי הניו-יורקי, לא באובר, לא במונית. קו המטרו העתיק ביותר ביבשת אירופה, הלא הוא הקו הצהוב במטרו של בודפשט מציע מסע בזמן בקרונות מקוריים מתחילת המאה ה-20: קרונות קטנים, ידיות עור, ספסלי עץ, שלטים מאריחי חרסינה מעוטרים באותיות אלגנטיות, והתחנה האחרונה היא תחנת חובה, סצ'ני – המרחצאות האיקוניים שעושים טוב לעור הפנים. כל זאת כאמור – לא באובר, לא במונית.


תנו
למזכרות משמעות.
הייתי רוצה לכתוב שאל תקנו מזכרות בכלל. בינינו, הכל תוצרת סין, גם כאשר נדמה לנו שמדובר בעבודת יד אותנטית, לרוב מדובר בשעתוק מכני, קו יצור מהונדס היטב. ועדיין, מרביתנו אוהבים לרכוש משהו בטיול שישוב איתנו הביתה, ויזכיר לנו את הביקור. דרך אחת להעניק למזכרות משמעות היא להפוך אותם לאוסף. שותפתי לשעבר בדירה הייתה דיילת באל-על. במהלך מסעותיה הרבים, בכל מקום אליו הגיעה היא קנתה בועת זכוכית קטנה שמנערים ובפנים יש מיניאטורה של העיר ופתיתי שלג מפלסטיק שנופלים לכמה רגעים. מדובר בסוביניר זול, קלישאתי ובבירור תוצרת סין, אבל העקביות של הרכישות הפכה את הפרטים הללו לאוסף מרשים. קשה לי להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו פריטים בודדים וחסרי הצדקה הופכים לאוסף ראוי של חוויות וזיכרונות. באופן לא ממש ברור, לכמות המצטברת, יש משמעות.

אמי היקרה, במהלך טיוליה הרבים, נהגה להביא לי מתנות שגרמו לי לעקם פרצוף. צעיף מכוער, תיק לא שימושי, חולצה במידה הלא נכונה. במשך הזמן היא למדה להפסיק לקנות, לי ובכלל. רק הרגל אחד נשאר – מכל טיול בעולם היא חוזרת עם מגנט אחד, מה שהופך את המקרר שלה לגלובוס ענק ועתיר זכרונות, שתמיד עושה חשק לעצור להתבונן, לגעת, רגע לפני שפותחים את הדלת ומחפשים חטיף לילה גנוב. לכמות המצטברת, כאמור – יש משמעות.

הדרך הפופולרית ביותר היום לאסוף מזכרות היא באמצעות תמונות. אנחנו מצלמים את עצמנו ואת הסביבה ללא הרף, לעיתים קרובות מפקירים את הרגע עצמו רק כדי להשיג את הצילום הנכסף והייחודי עליו חשבנו לגמרי לבד. אני רוצה לכתוב שאל תצלמו בכלל, אבל יודעת שזה לא יקרה. קל לצלם וכולם רוצים לתעד את הרגע, לשתף אותו לאחר מכן ולגרוף לייקים ומחמאות. לא אתאמץ לשכנע אתכם אחרת, גם אני בוחרת רגעים לצלם, מביימת אותם היטב שיתאימו למדיום, מפלטרת, מוסיפה משפט מוטיבציה והאשתגים. אבל בצד, בשקט, כשאף אחד לא רואה, בבית הקפה, יש לי מחברת, ועט. הנה תרגיל מחשבתי קטן: עזבו אתכם מלצלם רגעים, מה דעתכם, לכתוב חוויות?

 

 

***

תשובה:

מייקל ג'קסון בטור המיתולוגי "מסוכן" ב-1992, שהיה גם הראשון שעמד על מרפסת הפרלמנט לאחר הוצאתו להורג של הרודן צ'אוצ'סקו.

 

Gino severini, Memories of Travel, 1911


execution time : 0.679 sec

תגובות פייסבוק


×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: