שנתיים וחצי לא נגעתי במקלדת שהייתה מחוברת אל חלון הטקסט הריק שנהג להתמלא במילים במשך עשור. אף על פי שחשבתי שכך דברים אמורים להתקיים, בשבועות האחרונים חרטה גדולה החלה למשוך אותי ממוגנט בחזרה אל הנקודה שבה עזבתי. בכל זאת, שנתיים וחצי חלפו וכה מעטים הם הדברים שהשתנו בצורה ניתנת להוכחה. נכון, כבר כמעט שנה שאני בכלל באירופה, קודם ברלין ועכשיו קופנהגן, אבל בסיכומו של דבר בעוד רגע כל זה יקולף שוב על ידי המציאות המורכבת בעיקרה ממנגינות הסתיו הירושלמי. אבל כנראה שלא זו הסיבה המרכזית שהחלטתי לשוב אל הבית הנטוש הזה. נדמה לי שאיכשהו בחודשים הארוכים שחלפו נתתי לעצמי את האפשרות להתרחק מחלק מהדברים שעשו אותי למי שאני, התביישתי במילים שלי, חיפשתי מילים חדשות – ולא תמיד הצלחתי. למעשה, אינני באמת מצליח למצוא מילים אחרות. בימים אלה אני יושב וכותב את "העבודה של חיי", זו שאחריה אוכל להפסיק ללמוד באופן פורמלי לפחות, ואוכל להתרכז במה שעושה את האדם לאדם – היומיום. אבל דווקא כעת, כשמילים של זרים מציפות את המסכים, ומילים שלי פוסעות בצורה מכנית אך איטית על גבי מסך אחד בלבד, הרגשתי שאני חייב. הבנתי שאני חייב לעצמי את כל המילים שבזבזתי, את כל המילים שהעדפתי להשתיק בעוד המוזיקה מעולם לא חדלה להתנגן.

אבל אולי גם זה מוגזם, שכן המוזיקה במובנה הקלאסי המקורי די חדלה להתקיים. כבר למעלה משנתיים שאני לא צריך להוריד אלבומים למחשב, אינני צריך לסדר אותם. פעולה שהייתה כה טבעית במשך 15 שנה, הושלכה אל בור ההריגה הטכנולוגי שציווה להתרגש מכך שכל מוזיקת העולם הונחה לפניי באמצעות תוכנות כאלה ואחרות. המנגנון החדש שינה את האופן שבו חשבתי על מוזיקה, הוא איפשר לי לעצור ולוותר לעצמי יותר מדי, לפסוח על מה שהתיישן לטובת כל מה שהתחדש וחודש. זה זעזוע אונטולוגי לא נוח. למעשה, לא עבר ולו יום אחד במהלך השנתיים האחרונות שבו לא חשבתי על הבית הנטוש הזה, האייפוד רעב, ולא התגעגעתי. בשבועיים האחרונים הבנתי שאני חייב, לעצמי בעיקר, לחזור כדי לסגור. לא יודע כמה זמן ייקח לי לסגור את כל זה, אבל הייתי חייב לחזור. אני מוכרח לנקז את מה שהמוזיקה נהגה לעשות לי, את מה שהיא חדלה לעשות לי ואת מה שהיא לעולם לא תחדול.

כך, לפחות עד אוקטובר אני מבטיח לעצמי לכתוב, ולא כדי לשנות דבר בחיים של אחרים – אלא לעורר את מה שחשוב בחיים שלי. על כל פסקה תיאורטית, אנקום עם פסקה מוזיקלית. זה יהיה תרגיל חדש בהתמודדות עם העבר ועם האופן שבו הוא עומד להיחזות במסגרת העתיד שאבחר.

ראשונים לקיץ הזה הם מי שמסתובבים לא רחוק ממני ברגע זה, הצמד המטופש First Hate. עוד חברים בקולקטיב האפלולי האירוני שהרכיבו סביבם ICEAGE בשנים האחרונות בלבה של קופנהגן. העולם עמוס כעת בצעירים שחוגגים במלבושיהם ובשיריהם את הדברים שהיו לפרוזאיים וחסרי משמעות בילדות שלי, עד כי שום רטרו אינו זוכה להיראות אצילי בעיני. ובכל זאת, ישנם פעמים שבהם הפלסטיק השחור שממנו עשויה הנאו-רומנטיקה של הזוג הכה-רגיש-לכאורה הזה גוברת על תחושת הזעם שלי, כגבר שמזדקן במהירות רבה יותר מן המצופה. לא מזמן פלש אלבום הבכורה של שנאה ראשונה לחיים שלי, עוד בקור הברלינאי, ועכשיו – בעודי מטפל בתרנגולות בחצר ירוקה בדנמרק, אני מרים את הראש לרגע מן הגרעינים שנחים על הדשא כדי לראות שמונה תיכוניסטים מקומיים דוחפים מריצה מלאה בבירות בדרך לחצר ירוקה יותר. "זה הצליל של דור חדש", שרים השניים ברצועה הרביעית. אני נכנס אל הלול, אוסף את הביצים לסל ותוהה לאן אלך כעת.