https://www.seri-levi.com/wp-content/u ... 23/09/image-2-300x134.png 300w, https://www.seri-levi.com/wp-content/u ... 23/09/image-2-475x212.png 475w" sizes="(max-width: 595px) 100vw, 595px" />
ממש כמו בסדרה הישנה "אלי מקביל", לחיים שלי יש פסקול. אחד מהשירים הוא של סטינג – Englishman in New York. סטינג אמר פעם בראיון ש”זהו שיר על קוונטין קריספ….היה לו חוש הומור נהדר ושמחת חיים שיכולה להיות דוגמה לכל אחד. בנוסף השיר הזה נכתב גם עליי.” אבל אני לא מכיר את קוונטין הנ"ל, וגם את סטינג לא יצא לפגוש, ולכן יש לי רק את השיר בשחור לבן, שמתחיל בשלשה צפצופים. בעיני, הוא מדבר על התחושה של להיות זר. לדבר אנגלית בניו יורק, שזו בעקרון השפה שלך, אבל לא בדיוק. לא באמת. אתה אוהב תה, וטוסט רק מצד אחד, לא כמו כולם. אתה נמצא בפנים, אבל בעצם בחוץ. מבין ולא מבין, מובן ולא מובן. ומה שהוא מציע וכל כך קשה לבצע
Be yourself no matter what they say
ויש גם התייחסות לגבריות. בציטוט ששמתי למטה, הוא מדבר על גבריות של שליטה עצמית. אם אין צורך, ואפשר לפתור את הבעיות בצורה אחרת, עדיף. אם לא, תתייצב כנגד אויביך, אבל העובדה שיש לך רשיון לנשק וציוד לקרב, לא היא זו שמגדירה אותך כגבר.
וכמובן, המתינות והאיפוק. ג'נטלמן לא רץ לכל מיני דברים, הוא הולך אליהם.
אני אוהב את גישתו של סטינג הרבה יותר מהתפיסה של רוברט הינליין שמוצגת אף היא ביצירה אמנותית. אצלו השקט מושג באמצעות איום תמידי באלימות.
“An armed society is a polite society. Manners are good when one may have to back up his acts with his life.”
אני לא הייתי רוצה לחיות כך. ובכלל, אני מעדיף ללכת, ולא לרוץ. אולי אני בכלל הוביט, רק גבוה