בפוסט שלפניכם אנסה לסקור הקשרים תרבותיים של נשיאת אקדחים מסוימים בישראל, לעומת אותם אקדחים ממש בארצות הברית. הפרספקטיבה היא כמובן סוציולוגית, ולא טכנית.

לפני שנתחיל, סקירה היסטורית קצרה.
האקדח המכונה היום 1911 תוכנן על ידי ג'ון מוזס בראונינג בתחילת המאה העשרים, ויוצר על ידי חברת קולט, שאז היתה חברה מובילה בתחום הנשק הקל. בראונינג, שהיה ידוע כממציא ומתכנן פורץ דרך, הצליח להשיג אמינות גבוהה מאד לעומת המקובל באותה תקופה. האקדח שימש כאקדח שירות של הצבא האמריקאי וכוחות בטחון נוספים במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ועד לתחילת שנות השמונים. עם השנים חברות רבות ייצרו העתקים שלו, וגם כיום ישנן לא מעט כאלה.
אקדח גלוק, פותח על ידי צוות בראשות המהנדס האוסטרי גסטון גלוק בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. גלוק, שלא פעל עד אותה תקופה בתחום הנשק הצליח ליצור אקדח קל לייצור, פשוט בהפעלה, ואמינות גבוהה מאד. הגלוק, שהסתמך בין השאר על רעיונות של בראונינג, זכה במהירות לפופולריות בזכות העיצוב החדשני והביצועים האמינים שלו. על פי הערכות רווחות בתחום, כ 80% מכוחות הבטחון בעולם משתמשים באקדחים מתוצרת גלוק.
עוד נציין כי אקדח 1911 המקורי היה מיועד לירי קליעים בקוטר 0.45 אינטש והגלוק 9 מ"מ. (שזה בערך 0.38 אינטש).
שני האקדחים הללו, כל אחד בזמנו, היו פריצת דרך בתחום הנשק הקל והשפיעו רבות על ההיסטוריה של פיתוח וייצור אקדחים. ניתן עוד להרחיב הרבה בסוגיות טכניות, אבל נחזור לדיון על משמעויות תרבותיות, ונתחיל בארצות הברית. ראשית נזכיר שהאקדח ככלי נשק תופס מקום משמעותי בתרבות האמריקאית. היחיד נושא הנשק, שנאבק ב"רעים" או במי שמשתף פעולה איתם, ועומד על צדקתו בכח הנשק היא מוטיב חוזר בספרות, במערבונים ובסרטי פעולה עד היום.
בחוגי חובבי הנשק נפוץ מאד הדיון "1911 לעומת גלוק". בעיני, הוויכוח הזו הוא הרבה יותר מאשר עיסוק טכני ביתרונותיו של תכנון כזה או אחר. ולא סתם הוא נמשך בהתלהבות יתירה שנים ארוכות. הסיבה לכך לדעתי היא שאקדחים אינם רק חפצים, אלא דברים שנושאים משמעויות סמליות. קשורות תרבותית בחפצים, אבל אינן החפצים עצמם. ממש כמו שהדגל אינו רק פיסת בד צבעונית, אלא מגוון רחב של משמעויות בהקשרים שונים. כך לדעתי בעלות והחזקה של אקדחים מסוימים הם משמשים כאובייקטים של הזדהות והצגת העצמי, בפני אחרים וגם בפני עצמך.

1911 בארצות הברית
1911 תופס מקום משמעותי בהיסטוריה של כלי הנשק בארצות הברית. כסמל, 1911 מזוהה לעתים קרובות עם מסורת, מורשת והעידן הקלאסי של יצירת כלי נשק. בגלל המורכבות הרבה של המנגנון, ויכולות עיבוד המתכת הנמוכות של התקופה, אקדח 1911 נדרש לטיפול בידי חרש נשק מומחה כדי להביא אותו לדיוק ואמינות מקסימליים. זה גם האקדח שסבא רבא הלך איתו למלחמה. תחמושת בקוטר 0.45 אינטש ייצגה עוצמה, כח, וגבריות "אמיתית" שלא נרתעת מהקושי היחסי בירי של כדור כזה, לעומת 9 מ"מ שהיה קטן יחסית ו"אירופאי".
כשגלוק יצא לדרך הוא שבר את כל הפרדיגמות. אקדח ללא אסתטיקה, שנוצר על ידי חברה שמוכרת אתי חפירה. הגלוק נולד מצוות מומחים ולא על ידי גאון יחיד, ללא כל מורשת או רקע. אין בו שום קלאסיקה, ואף טיפת כבוד לעבר. הגלוק יורה תמיד. בכל מצב. עם תחזוקה, ובלעדיה. לא צריך שימון עדין פה, והתאמה מדויקת שם. אקדח הגלוק הצליח מאד. הוא הפך לאייקון תרבותי. הגלוק מופיע בסרטים רבים, וגם ביצירות מוזיקלויות. לעתים השם "גלוק" משמש כמונח תחליפי ל"אקדח" (כמו שקרה לפריג'ידר, פלאפון ועוד) .
אפשר לומר שמכל בחינה מעשית אסכולת הגלוק ניצחה. כיום כמעט כל האקדחים מיוצרים בשיטות דומות לאלה שייסד גסטון גלוק וגלוק דגם 19 הוא האקדח הנמכר ביותר בעולם. על אף זאת המתחים התרבותיים נמצאים עד היום בוויכוחים בין חובבי האקדחים.
מאחר שקשה מאד להתווכח עם היכולות של הגלוק, תשמע לפעמים טענות סרק כמו "זה האקדח שניצח שתי מלחמות עולם". המיושבים יותר בדעתם יטענו שהיום, עם יכולות לעיבוד מתכת ממוחשב, ניתן לייצר את האקדחים הללו באמינות גבוהה בהרבה מהעבר, שהתכנון מתאים במיוחד לתחרויות ספורטיביות ובכלל הירי באקדח כזה מהנה יותר מאשר בגלוק ודומיו. הם מוסיפים שבקניית אקדח כזה תהשיג "גאווה בבעלות". תהיה גאה שברשותך חפץ כזה. במיוחד שמחירו של אקדח 1911 גבוה מאד היום, והזולים שביניהם עולים לפחות פי ארבעה מגלוק מצוי. חסידי הגלוק מציבים את עצמם במפוכחים, צעירים ברוחם וכאלה שיודעים "מה צריך" בלי לשקוע במחשבות סנטימנטליות שעבר זמנן.

ומה קורה בישראל?
כשהייתי צעיר אי שם בסוף שנות השמונים, קניתי אקדח 1911, 9 מ"מ משומש כי בתוך מה שיכולתי להרשות לעצמי, זה נראה לי "הכי אקדח" שיש. אחרי כמה שנים מכרתי אותו בפרוטות וקניתי אקדח רב כדורים מתוצרת ברטה. דגם האקדח שזכה במכרז של הצבא האמריקאי להחליף את ה 1911, וגם היה כמו של ג'ון מקליין.
מסיבות שונות נאלצתי להחליף אותו, ומתוך מה שהיה זמין באותה עת קניתי דווקא גלוק. היה אז רק דגם אחד, וגם הוא רק התחיל את דרכו בעולם. בחוגים בהם הסתובבתי הרכישה נחשבה למהלך חתרני. מה אתה קונה אקדח מפלסטיק, צחקו החברים. אבל אני הייתי צעיר ורציתי אקדח שאין לאף אחד, ואין לו מעצורים בכלל.
אצלנו ל 1911 אין היסטוריה. אנחנו זוכרים את הפרבלום של הבחורות ההן, ואת אקדח הטוטו של מרדכי רחמים. וזהו פחות או יותר. גם הזקנים של כפר גלעדי, שעדיין לא הסכימו לחשוף את כל ה"סליקים" מתקופת הקמת המדינה, לא החביאו אקדחים אלא רובים. לנו אין את "התיקון השני לחוקה" בישראל תרבות הנשק היא לעשות בו שימוש ממסדי, ונחשב לגיטימי רק במסגרת כוחות בטחון מדינתיים.
אין לי מידע שיטתי, אבל נראה לי שגלוק הוא האקדח הנפוץ ביותר בישראל. בוודאי מתוך אלה שנרכשו בחמש עשרה השנים האחרונות. גם המשטרה מצטיידת בו, וגורמים בטחוניים נוספים. אקדחי 1911 נמכר בכמויות מועטות על ידי יצרן אחד, שרוב תוצרתו מיועדת לשיווק לחו"ל. יבוא כמעט ואין. צריך גם לזכור שבמדיניות הנשק בארצות הברית אדם יכול להחזיק כמה וכמה אקדחים, בבחינת אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. בישראל בדרך כלל לא ניתן לקבל רשיון פרטי ליותר מאקדח אחד. ולכן, משיקולים עקרוניים ומעשיים סביר לצפות שהניגוד 1911 לעומת גלוק יקבל פנים אחרות. אמנם פה ושם תשמע גינויים כלליים על "אנשי הפלסטיק" והרהורים כללים על יתרונות ה 1911. אבל לא הרבה יותר מזה. דגמים שונים של 1911 נפוצים מאד בקרב ספורטאי נשק, כמו גם בעולם, אך לכך אין השפעה משמעותית על נושאי נשק אזרחי.
כאן, לדעתי, המאמץ הזהותי להגדיר את עצמך מושקע בלגנות את הגלוק כשלעצמו, ולהמליץ על אקדחים חליפיים מתוצרת חברות שאימצו את הרעיונות הבסיסיים של הגלוק. בקבוצות הנשק הישראליות בפייסבוק תשמעו הרבה את הטענה שמי שבוחר גלוק, הוא "אחד מהעדר", לא מישהו שבאמת יודע להחליט בעצמו, לבחון חלופות. מישהו בנאלי כזה, שלא ממש מבין ונוסע בטויוטה קורולה כמו כולם. וכך, מי שמתנגד לגלוק מסמן את עצמו כשייך לקבוצה הייחודית. בקבוצה הזו, תמיכה בגלוק אין פירושה העדפה ל 1911 בהכרח. לדידם "רק לא גלוק" זו העמדה הסבירה והמתאימה למי שרוצה לבטא את עצמו כאדם יחודי, שלא נכנע לפרסומות ולאופנות.
מצד שני, חסידי הגלוק אף הם לא טומנים ידם בצלחת. כצפוי, הם מדברים בשבחו בכל הזדמנות, אך יותר מזה הביטוי הנפוץ הוא "סוס עבודה". משהו שייתן לך תועלת, ולא סוס אציל למירוצים שתצטרך לטפל בו ללא תועלת מעשית. פה זה לא אמריקה, אנחנו אנשים מעשיים. אנחנו מבינים שהגלוק נותן "תמורה טובה לכסף", הוא אמין מאד, וממש לא אכפת לנו שהוא מכוער כמו הלילה. אתה לא מקשט את הפטיש שלך, ולא מצייר על המקדחה. ו"לא יעזור, גלוק זה גלוק".
בלהט הויכוח גם הם מגיעים לטענות שעלולות להראות לא הגיוניות כמו ש"הגלוק הוא פלטפורמה מצוינת", כלומר יופי של אקדח לקנות אותו ולהחליף לו חלקים לפי טעמך האישי. טיעון שקצת עומד בסתירה לעמדת "כלי העבודה" ורלבנטי בעיקר לשוק בארצות הברית, ולא לארצנו הקטנה.
ומאחר שזהו פוסט על סוציולוגיה וזהות, השאלה אינה מי צודק בטיעוניו. אלא רק להסתכל ולראות מה אנשים חושבים על עצמם, ואיך הם רוצים להציג את הזהות שלהם, בתוך ההקשר של בחירת אקדח ונשיאה שלו. כיצד אותו אקדח ממש, משמש כאובייקט בויכוח על הגדרה עצמית והיבדלות מאחרים, כאשר אנחנו נמצאים בסביבות תרבותיות, חוקיות וכלכליות אחרות.

לקריאה נוספת
Glock: The Rise of America's Gun
The Guns of John Moses Browning
לצפייה Weapon of Choice (2018) – IMDb