דוד (שם בדוי) היה איש מבוגר, כבן 70 שנה, שעקב עישון סיגריות רבות במשך שנים ארוכות הגיע למצב של ספיקת ריאות של 5% בריאה אחת וללא ספיקה בריאה השניה. הוא אושפז בבית החולים אסף הרופא לפני כארבע שנים בלא יכולת לספק לעצמו את החמצן הדרוש לו למחייתו.
הגעתי אליו באמצעות בתו, מרים (שם בדוי), שהתגוררה בשכנות אלי. היא ידעה על כך שלמדתי רייקי והיות והיו לנו שיחות רבות בנושא, שאלה אותי אם טיפולי רייקי יכולים לעזור במקרה שלו. כמובן שתשובתי הייתה שהדבר אינו יכול להזיק והצעתי לטפל בו תמורת 18 ₪ לטיפול.
את הביקור הראשון אצלו ערכתי ביום ראשון בערב, בדרכי חזרה מעבודתי בתל-אביב. נכנסתי לחדר בו היה מאושפז ופניתי לכיוון מיטתו בצעד מהוסס. בנו שהיה לידו התקרב אלי ולחש לי, "טוב שהגעת בחולצה לבנה. כך הוא יחשוב שאתה רופא." קרץ לי, "ובכל מקרה, הבאתי איתי חולצה לבנה עבורך." הנהנתי בחיוך וניגשתי אל המיטה.
על המצעים הירוקים שכב גוף רזה וצמוק של אדם שנראה כאילו כל כוחותיו נשאבו ממנו. המוניטור התלוי מעל מיטתו הציג גרפים מרצדים בצבע ירוק. שמתי לב לרמת הסטורציה (רמת החמצן בדם) שלו, שהייתה נמוכה עד כדי סיכון. הוא פקח את עיניו והביט בי בשאלה. "הייתי רוצה לנסות לעזור לך", אמרתי בשקט כשאני רוכן לעברו. "האם תהיה מוכן שאטפל בך באמצעות אנרגיה?", שאלתי. הוא עצם את עיניו באיטיות לאות כן.
הצמדתי את ידי בתנוחת תפילה וביקשתי מכל כוחות הריפוי, האור והאהבה לעזור לי לטפל בדוד. נשאתי תפילה קצרה להחלמתו והנחתי את ידי מעל לחזהו, כשאצבעותי נוגעות לא נוגעות בסדין שכיסה אותו. מזווית עיני הצצתי לכיוון המוניטור וכאילו במטה קסם המספרים התחילו לעלות… 94… 95… 96… הבטתי בפניו של דוד ונראה כאילו הצבע חוזר ללחייו. הרגשתי את האנרגיה זורמת דרך ידי ועוברת אל גופו החלש.
נשארתי כך כחצי שעה וכאשר סיימתי, נטלתי את ידי במי הברז הקרים וחזרתי לשבת לידו. כאשר פקח לרגע את עיניו, הביט בי ונראה כאילו הודה לי ללא מילים. יצאתי למסדרון יחד עם בנו והצעתי שאשוב לטפל בו ביום שלישי.
בשבועיים הקרובים טיפלתי בדוד שלוש פעמים בשבוע, ונראה שגופו הלך והתחזק. הצבע חזר לפניו ורמת החמצן בדם עלתה והתייצבה על רמה סבירה לגילו. באחת הפעמים, באמצע הטיפול, ניגשה למיטתו אחות שהייתה במשמרת, הרימה את ידיה והעבירה אותן מעליו. "איך הידיים שלי?", שאלה. משכתי בכתפי כאילו אינני יודע למה התכוונה. "גם אני למדתי רייקי", אמרה. "רוב האחיות במחלקה למדו רייקי", הוסיפה. "יופי", הנהנתי בחיוך, "זה טוב".
את הטיפול האחרון ערכתי ביום שישי אחר הצהרים, לאחר שביום חמישי הקודם לו לא הצלחתי להגיע. לטיפול זה התלוותה אלי אשתי, מאיה, והענקנו לו טיפול בארבע ידיים.
בסיום הטיפול יצא איתנו למסדרון בנו של דוד, הודה לנו ואמר שהוא חושב שטיפלנו בו מספיק ואין צורך ביותר טיפולים.
בתקופה שלאחר מכן שאלנו את מרים, בתו, לשלומו. היא אמרה שהוא הולך ומתחזק ובשלב מסויים אף דיווחה שהוא שוחרר מבית החולים.
לפני כשנה ראיתי אותו עומד בחצר ביתו וגוזם את שיח הורדים שלו.
הפוסט כמו אוויר לנשימה הופיע ראשון במעיין האור