פרדיגמה: הדימוי הבסיסי של החוקר/ת לגבי מהי החברה. מהו האדם. מה טיבה של המציאות החברתית. הנחות מוצא שלא חוקרים אותן – אלה הנחות. מתוך הנחות אלה החוקר מתחיל ויוצא אל המסע שלו בלחקור את המציאות החברתית.
ישנן 3 פרדיגמות תיאורטיות עיקריות בסוציולוגיה של החינוך. מאחורי כל פרדיגמה יש אמונות על העולם והמציאות החברתית.
- פרדיגמה מבנית-תפקודית:
מטאפורה מובילה: החברה כגוף בעל איברים שונים שצריכים לעבוד יחד בהרמוניה
החברה היא הוויה הרמונית, יציבה, המשכית. משווים כאן את החברה לגוף האדם בעל איברים שצריכים לשתף פעולה. הפרת ההרמוניה נתפסת כחוסר תפקוד, סטייה, טעות, איום. יציבות הסדר החברתי חשובה להמשכיות של הדורות ולחלוקת עבודה נכונה.
עפ"י פרדיגמה זו, תפקיד החינוך: פונקציה להעברת ערכים תרבותיים
ההעברה החברתית בונה את הישות החברתית של האדם – גורמת ומפתחת בו את הרצון להתחבר לאחרים. מבטיחה המשכיות בין דורית, מבטיחה זהות משותפת לחברי החברה ומעצבת תודעה וזהות משותפת כדי ליצור סולידריות חברתית. להעביר ערכים "ראויים" לשם הסתגלות ראויה.
בנוסף גם יצירת חלוקת עבודה חברתית
החינוך מאפשר הקניית ידע ומיומנויות לצרכי המשק, משבץ אנשים לתפקידים החברתיים, מבחינת היחיד מערכת החינוך מאפשרת זיהוי ומיצוי פוטנציאל אישי ("הון אישי") ויוצר מסלול של מוביליות– דרך השכלה אנחנו מתקדמים בחיים.
לפי גישה זאת החינוך מהווה פונקציה אשר באה לתת מענה לצורך חברתי.
עכשיו ניכנס לדוגמאות של מבנים חברתיים ותפקידיהם שקשורים בגישה המבנית-תפקודית.
>טיפוס אידיאלי לטקסי מעבר –ואן-גנפ, טרנר: טקסי מעבר מסמנים מעבר מסטטוס אחד לסטטוס שני. מהווים התמודדות עם מצבי מעבר – מעבר לבגרות, המשכיות בין-דורית. בין חיים למוות, בין לא אנושי לאנושי (ברית מילה). החברות והתרבויות מזהות את מצבי המעבר האלה כמצבים מסוכנים, רגישים, עשויים לאיים על החברה (סכנה לשינוי, החוקרים של הגישה המבנית-פונקציונליסטית רואים בשינוי מצב מערער).. ואן-גנפ לקח את טקסי המעבר והתחיל לקרוא בהם ולנתח אותם. מצא שמעבר לשוני הגדול והמגוון של טקסי המעבר, אפשר לזהות מבנה שמשותף לכלל הטקסים ובא להתמודד עם מצבי המעבר הללו– לרכך את המעבר. כלומר מענה לצורך. ע"ס קריאה זאת הוא בנה טיפוס אידיאלי של טקסי מעבר.
המאפיינים שמצא לאחר עבודה אמפירית:
- הפרדה ובידוד– אלה שעוברים את הטקס מופרדים מהחברה, מוסתים הצידה כדי שיוכלו לעבור את הטקס. באופן סמלי/לעיתים ממש פיזי יוצאים החוצה כדי להתמודד עם החוויה. לדוגמא בשבטים – לקיחת הילד ליער, רחוק מהשבט.
- לימינליות– הקריטי ביותר. 1) סיפיות. עמידה על אזור גבול באופן מטושטש, לא פה ולא שם אבל להיות בשניהם. מצב המעבר מאופיין בכך שההגדרות החברתיות לא ברורות. מצבי התהוות, ולכן השרירותיות של הסדר החברתי מובאת בצורה הכי ברורה. בשלב זה יש מרכיבים סמליים שמייצגים את השרירותיות של הסדר: היפוך תפקידים, יצורים לא ברורים, אלמנטים של שינוי סדרי עולם. פירוק הסדר (דה-קונסטרוקציה) באופן סמלי. 2) כל אלה שעוברים את השינוי משילים מעליהם את סמלי הסטטוס (הילד בשבט מתפשט, בצבא-מסתפרים ומורידים אזרחי ועוברים לצבאי). יצירת סימטריה חדשה, אחידות. טרנר קורא לזה קומיוניטס. 3) אז הבוגרים נותנים ערכים מרכזיים של החברה. 4) בנוסף בטקס החניכה מעמידים טקסי אומץ וגבורה שמסמל את זה שהם עוברים לשלב הבגרות.
- איחוד מחדש:חזרה לקהילה.
לדוג' בבר מצווה: יש כאן הפרדה ובידוד בעלייה לבמה ובהליכה עצמית לרב לצורך הכנה. יש כאן מרכיבים של קומיוניטס – יצירת אחידות ע"י כך שהילד לובש טלית, שם כיפה. יש כאן מבחן לבגרות – האם הנער מצליח לקרוא את הפרשה ועומד בכך בגבורה. הרב כמבוגר האחראי נותן את דבריו. בנוסף יש כאן איחוד מחדש עם הקהילה: זורקים עליו סוכריות.
גם טקס הסיום בביה"ס מהווה דוגמא לטקס מעבר. הבוגרים יושבים בנפרד מההורים, אח"כ יש טשטוש גבולות ושינוי של הקטגוריות החברתיות – הצגה, דאחקות, צחוקים על המורים, דראג ועוד. אח"כ יש בגדים אחידים וכובע לבוגרים (קומיוניטיס), ואז חזרה אל ההורים (איחוד מחדש). טקס הסיום בביה"ס בישראל הרבה יותר מעברי לעומת הטקס בארה"ב כי שם המעבר הוא מינורי כביכול – שם עוברים מתיכון לקולג' ופה עוברים מתיכון לצבא.
>טיפוס אידיאלי שני שנדון בו הוא הארגון הפורמלי-ביורוקרטי.נהגה ע"י מקס ובר. אחת הסוגיות שהכי העסיקו אותו הייתה התפתחות הלאום המודרני.
מתוך הסתכלות שלו על מבנה המדינה ובר בנה טיפוס אידיאלי של הארגון הביורוקרטי – איך מוסד מדינה, מוסד ממשלתי, אמור להיראות.
רגע לפני – מהי ביורוקרטיה? שלטון הפקידים. "ביורו"-פקידים. "קרטיה"-שלטון. למעשה הוא בדק מהו הטיפוס האידיאלי של שלטון הפקידים.
הפוסט פרדיגמה מבנית-תפקודית הופיע לראשונה ב-פורטל תיירות ואיכות חיים.