בתוך הפרדיגמה יש תיאוריות שביניהן יש סתירות מסוימות – לא חייבת להיות הסכמה מוחלטת. התיאוריות מסכימות בעיקר על ראייתה של החברה כזירה של מאבקים, שינוי חברתי נוצר כתוצר של מאבקים, היחיד מושפע במידה רבה מהחברה אליה הוא משתייך (החברה מורכבת מאוסף של קבוצות, אינה אורגנית). מנחה אותנו לשאול שאלות לגבי חוסר הסכמה, חוסר סדר, הפרות סדר ומחלוקות. הגישה הקונפליקטואלית צומחת מהמאה ה-19. ב-1848 מתפרסם המניפסט
הקומוניסטי – קרל מארקס – .
גישות אלה זוכות לתשומת לב בתקופות סוערות יותר.
פרדיגמה של קונפליקט עוסקת ביחסי כוח, באופן שבו קבוצות חזקות מחלישות ומרחיקות את הקבוצות החלשות. שימור הסדר החברתי אינו דבר רצוי אלא נתפס כמטרה של הקבוצות החזקות. יש לשאול תמיד את מי משרת הסדר החברתי ומי מתנגד לו. ערכים נתפסים בגישה זו כאינטרסים במסווה. קונסנזוס הוא תוצר של כפייה – האידיאולוגיות של הקבוצות החזקות נכפות על הקבוצות החלשות. מגוון רחב של קונפליקטים בין קבוצות. מנסה להסביר שינויים חברתיים או איך הם נמנעים (בניגוד לדירקהיים, שמדבר על להחזיר את הסדר על כנו ויציבות חברתית) – אם שינוי לא התרחש, כנראה שמשהו מנע אותו ויש להבין למה. יש התייחסות גם לסוכנים של שינוי – דגש על פעולה של קבוצות שמביאה לשינוי חברתי.
יותר מקום ל"רצון חופשי" ויוזמה.
קרל מארקס הוא אבי הגישה (פרדיגמה) הקונפליקטואלית. הוא נחשב כזה מפני שגישתו היא ראיית החברה כזירה של מאבקים. דברי ימיה של החברה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות. מארקס דיבר על הקונפליקט בין בעלי אמצעי הייצור לחסרי אמצעי הייצור, כאשר נקודת המוצא שלו היא שמה שמסביר את התפתחות החברה האנושית הוא המטריאליזם ההיסטורי, כלומר, המאבק על החומר. החברה האנושית מתפתחת מתוך מאבק על חומר, על כלכלה: "ההוויה (מה שקיים, מוחשי,חומרי), היא שקובעת את התודעה (הווה אומר, את האופן שבו אנו חושבים, מבינים, מפרשים את המציאות)". מושג חשוב נוסף – אופן הייצור, שהוא הגורם שמבחין בין התקופות ההיסטוריות השונות. אופן הייצור הקפיטליסטי הוא אופן הייצור שמבוסס על הבחנה בין הבורגנות, בעלת ההון, לבין הפרולטריון, שמוכר את כוח העבודה שלו. במניפסט הוא מדבר על אופן הייצור הקומוניסטי שיתאפיין בהיעדר בעלות על אמצעי הייצור, וזו תביא לביטול המעמדות. (ההבחנה בין המעמדות נעשית תמיד בין בעלי אמצעי הייצור לחסרי אמצעי הייצור). בחברה הקומוניסטית אמצעי הייצור לא שייכים לאף אחד, ולכן כולם שווים ואין מעמדות.
אנו נתמקד באופן הניתוח של מארקס ולא באג'נדה הפוליטית שלו.
ההתפתחות המתוארת במניפסט היא התפתחותה של החברה – כיצד הפכה לחברה קפיטליסטית.
מארקס הוא איש המאה ה-19 (נולד ב-1818 למשפחת רבנים). המניפסט נכתב ב-1848. נפטר בלונדון ב-1883.
אנגלס היה בן למשפחת תעשיינים. היה הראשון שחשב במונחים פמיניסטיים.
מארקס מתעניין בתופעה הקפיטליסטית מפני שהוא אופייני בחברה המודרנית. הוא פועל בתקופה שבה הפילוסופיה של הייגל, פילוסוף גרמני ידוע, דומיננטי בחברה והוא מושפע ממנו רבות. הוא מתייחס לאפשרות לקיומן של תופעות סותרות בו-זמנית. יש הטוענים כי מארקס היה דטרמיניסטי טכנולוגי – האמין בטכנולוגיה של הייצור ועל כך הוא מבסס את טענותיו. לדבריו, ההתפתחות הטכנולוגית משנה את האפשרויות הפתוחות בפני האנושות וכך מאפשרים שינוי חברתי. הקפיטליזם הוא המנוע של האימפריאליזם, ולכן גם ההתנגדות לקפיטליזם צריכה להיות חוצת-גבולות (ומכאן – "פועלי כל העולם התאחדו!").
כוחות הייצור – האמצעים הטכנולוגיים והעבודה
יחסי ייצור
עבור מארקס, כל היחסים החברתיים (כולל נישואין, משפחה ופוליטיקה) הם יחסי ייצור. כל היחסים החברתיים מתארגנים סביב יחסי הייצור שקובעים מי יכול לתת הוראות ומי צריך לקבל הוראות. בעת העתיקה, אופן הייצור היה עבדות וכוחות הייצור היו אדמה, מים ועבדים. יש לשים לב שאצל מארקס, העובדים הופכים לחלק בלתי-נפרד מהמכונה או מתהליך הייצור, אין להם ערך נפרד, וזה, בעיניו, סותר את האנושיות שבהם. יחסי הייצור – עבד ואדון. בימי הביניים כוחות הייצור נותרו חקלאיים – אדמה ועבדים ויחסי הייצור הם פיאודל (אציל) וצמית (חסרי אמצעי ייצור אך המעמד היצרני). בתקופה המודרנית, אופן הייצור הוא קפיטליסטי, כוחות הייצור הם הון ומכונות ויחסי הייצור הם בין בעלי ההון, הבורגנות לפרולטריון. לאורך כל ההיסטוריה, בעלי ההון הם המעמד הקטן ששולט ברוב האוכלוסייה, שהיא מייצרת. מארקס מתייחס לכך שבעלי הייצור מנצלים ומנכסים את הרווחים ממה שכולם מייצרים ומכניסים אותם לכיס. מארקס רואה זאת כגניבה, אך ניכוס, הוא גניבה שנתפסת כלגיטימית בחברה: מערכת החוק בנויה ומשקפת את האינטרסים של אמצעי הייצור. ההתפתחות שמארקס מדבר עליה מתרחשת תמיד במהפכות. סיום התקופה הפיאודלית התרחש במהפכה הצרפתית.
מושג נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא ניכור: מארקס היה הומאניסט – הוא שם את האדם במרכז ותפיסתו את האדם היא כמעט רומנטית. הוא ראה את את האדם כיצור יצירתי (homo faber) – הוא רוצה לייצר. בעיניו של מארקס, לא צריך ללחוץ על בני האדם ע"מ שייצרו, מכיוון שהם יצרניים מטבעם. לא כולם יצרניים מכיוון שאופני הייצור עד כה הם נצלניים ולא מאפשרים לאדם ליהנות מפירות יצירתו.
האדם הוא מנוכר – מפעולתו היצרנית, מן המוצר עצמו ומהפוטנציאל כישות יצרנית, מכיוון שהוא לא מייצר בהתאם לצרכים שלו אלא כדי לספק את צרכי המעסיק. בקפיטליזם תחושה זו אפילו מוגברת, מכיוון שאין לאדם את האפשרות לראות את המוצר המוגמר – כל אחד מייצר חלק ולכן הפועלים מנוכרים מהמוצר. הפועלים הם חלק מהמכונה ואין להם את הסיפוק שביצירה. פתרון הבעיה הוא בהיעדרה של הבעלות על אמצעי הייצור – קומוניזם. גם הבורגנות היא מנוכרת, מכיוון שאנשים אלה לא חווים את החוויה היצרנית האנושית. בנוסף, הם לא דואגים לאף אחד מלבד לעצמם ולא יכולים לחשוב במונחים קולקטיביים. מושג חשוב נוסף – פטישיזם של הסחורה: קידוש של מוצר. נוצרה תרבות שמקדשת סחורות ומעניקה להן משמעות חברתית עצומה. החברה תמיד שולחת מסרים שאם רק יהיה לאדם עוד קצת, הוא יהיה מאושר, והיא עושה זאת באמצעות קידוש המוצר. מארקס מדבר על זה שהפועל, האדם הופך לסחורה. העבודה היא דבר כ"כ מרכזי לאנושיותו של האדם והאדם עצמו הופך לסחורה ("שוּק העבודה"). הסחורות הופכות לאדוניה של האנושות – המוצרים שהאנושות יוצרת לצרכיה נהפכים לחשובים יותר מהאנשים.
הפוסט הגישות הקונפליקטואליות הופיע לראשונה ב-פורטל תיירות ואיכות חיים.