לא כואב לי, לא כואב לי כלום, זה רק הלב שהתרסק עם השנים. וידיים.
ידיים כועסות שבטשו בגופי עד שהלך ונעלם.

עדות אישית – כנס מן המיצר תשע"ז – 2017

לילה. הכל שקט מסביב, הילדים ישנים, בעלי ישן, אני כנראה גם ישנה וליבי ער, או שליבי ישן ואני ערה, אני כבר לא יודעת, הכל מתהפך אצלי בכל פעם שהלילה יורד, זמנים מאבדים משמעות, דמויות משתנות, אני לא יודעת מי אני, בת כמה אני ואיפה אני.

אני שומעת צרצר ויללה של חתול ורוצה לאסוף אותם אליי, בטח מישהו מכאיב להם, מתעלל בהם, אבל היללה פוסקת ונהיה לי חם, חם נורא, אני מזיעה, מסירה את השמיכה מעלי והן שם, ידיים שנוגעות בי, המון ידיים, גדולות וקשות, כועסות, מכאיבות, מחטטות, מענישות, פוצעות.
ידיים. אני מרגישה אותן בעוצמה, אני יכולה לשמוע אותן צועקות עלי, מאיימות, מסירות את השמיכה בגסות.

ושוב החתול מילל אי שם וחם לי נורא ואני בוכה, מתחננת בלב שלי, שישן, או ער, שיפסיקו הידיים להעניש אותי, אני אהיה ילדה טובה, אני מבטיחה, אני אעשה מה שתגידו, בבקשה די, תניחו לי.
לא אל תניחו, תענישו אותי, אני באמת לא בסדר, מגיע לי כל עונש שבעולם, קחו אותי, פצעו אותי, הרגו אותי, אני בכלל לא רוצה לחיות עוד, טאטי, תעניש אותי, קח אותי כבר מהסבל הזה.
אני רואה דם, הרבה דם, אולי אני כבר מתה?
הידיים נעלמות ופתאום – זו רק אני, והדם, והפצע, שמישהו פצע בי, כנראה אני. ואיש אחד שישן במיטה ליד וילדה וילד ועוד אחד בחדר הסמוך, ויללה רחוקה  מאי שם.
אני ניגשת לנייר שנמצא שם תמיד על השידה, טובלת אצבע בדם ומציירת דמות. עין נפוחה ומדממת, פה נעול ודמעות אַין, אין שם כלום יותר.
לא כואב לי, לא כואב לי כלום, זה רק הלב שהתרסק עם השנים. וידיים.
ידיים כועסות שבטשו בגופי עד שהלך ונעלם.
ידיים גדולות שסגרו לי את הפה ואיימו לנעול אותו לנצח.
ידיים מאיימות שחפרו בגופי עד זוב דם וזרקו אותי כמו אחרון החתולים – אותם אני  מחפשת, מאז, לאסוף אל ליבי.
ידיים מפלצתיות, שהצליחו לגרום לי לא לאכול, להקיא, לעשות הכל כדי להשאר קטנה.

ידיים של אבא, של טאטי כמו שקראנו לו, שבמקום לשמור עלי ולהגן עלי מכל הרוע שבעולם, הצליחו לקבע בתוכי עצב עמוק כל כך, שאין דבר שיוכל לשרש אותו עוד.
לילה אחרי לילה היו הידיים של אבא ואליהן הצטרף גם גופו הענק, הורגים את נשמתי הזועקת, נוטלים את נפשי בכפם המוחצת.

מעולם לא הבנתי את שפת הקודים המבלבלת ההיא. לעיתים היא  גרמה לי לחוש שאולי זה בסדר, שכך החיים מתנהלים.
לדידי לא היתה מציאות אחרת.
נולדתי לתוך מצב קיים, לא שיערתי בנפשי שיכול להיות אחרת. אף פעם לא קישרתי בין כאבי הבטן, העייפות והבחילות לבין הלילות העמוסים התעללות קשה.
היו לי חיי היום וחיי הלילה.
חיי הבית וחיי חוץ.
התרגלתי לפיצול. לבשתי חיוך כשיצאתי את הבית ורציתי להיעלם כשהייתי בו פנימה.
בחוץ, אף אחד לא ידע.
בחוץ הייתי רק  הילדה החייכנית, הנורמטיבית והמצטיינת.
ביום בו הפך גופי הצנום לגופה של נערה מתפתחת – חל המפנה. ככל שגדלתי גדלה סלידתו של אבא שהתרחק ממני באחת, מותיר אותי מבולבלת תוך שהוא  מדלג בקלילות אל האחות הבאה בתור.
געגוע חולני ואומלל לקרבתו של מי שאמור היה לאהוב אותי ללא תנאים הזדחל כמו נחש אל נשמתי, געגוע ליחס שגרם לי לרצות ולהוכיח בדרך הרסנית שאני רזה, לא מפותחת וראויה. כל מה שרציתי היה אבא, אבל אני לא הכרתי אבהות אחרת.
***
שנים חלפו ביעף, הצלחתי להתחתן וללדת ילדים אבל תמיד היו שם קהות חושים ופחד להרגיש. יחסי עם בעלי היו טובים ואוהבים ומנותקים מהזכרונות הקשים. שם,  בשקט המדומה ההוא, שמרה חזותי החיצונית על נראות שפויה אבל עם הזמן קרמו הסיוטים שלי עור וגידים ולבשו צורה מפחידה – אלו היו קשיי שינה קשים, כל כך קשים שהתפקוד שלי נפגע.

ניסיתי רק לשכוח.

והצלחתי רק לזכור.

כי יש דברים שלא שוכחים לעולם.

עם הזמן, ללא שליטה או הכנה, צפו בי זיכרונות גופניים של בחילה וגועל כמו פלאשבקים של רגע שנעלמים. רגעים קטנים שהלכו וארכו והשתלטו עלי. ידעתי שמשהו לא בסדר איתי. הטירוף שנשמר בדרך כלל ללילה, זה שהגיע אחרי קריאת שמע על המיטה,  זלג פתאום לכל שעות היממה והתלבש על חיי עד כדי תחושת מחנק.
והמשא הזה היה כבד, כבד מידי מכדי לשאת אותו לבד עוד.
תחושת האשמה והידיעה שהאיש הזה שילד אותי ממשיך לפגוע במי שזמינה ומתאימה עכשיו – לא נתנו לי מנוח.

ידעתי שעלי לעשות מעשה.

ופחדתי, כל כך פחדתי שבכל פעם שחשבתי לנסות לעזור לעצמי, היתה יד גדולה סוגרת לי את הפה, דוחפת אצבעות לתוך גרוני, מאיימת לחנוק, גורמת לי להקיא וליפול לתוך חשכה עמוסת ידיים שרודפות מכל עבר.

שיטוט נואש ומפוחד ברשת, פתח בפני צוהר לעולם אחר, הוא הוליד עבורי כמו משום מקום, זוג ידיים שונות כל כך משהכרתי. הן היו שם, מושטות לעברי, עוצרות בכוח את את היד האחרת הרודפת אותי בלילות, מבקשות ליטול את ידי הקטנה, למשות אותה מן המיצר.

הסתכלתי בהן בפה קפוץ, עוצמת את עיני ורוצה לדחות אותן ולברוח,  אבל הן נשארו שם, שלובות זו בזו, בטוחות, מחבקות וטובות, ולראשונה בחיי, גיליתי שידיים יכולות לחייך.

פניתי בהיסוס. לא בטוחה. מבוהלת. רוצה שהוא לא ייפגע באף אחת אחרת מחד, ומאידך בטוחה שהמציאות המטורפת הזאת שחייתי כל השנים היא רק חלום רע, דמיון.  אף אחד לא יאמין לי.
חששותיי התבדו במהירות, האוזן הקשבת והלב השומע שקיבלתי במן המיצר, נתנו לי את ההרגשה שאני בטוחה ושזה בסדר, אני זו שמכתיבה את הקצב.

אט אט נפתחתי וסיפרתי הכל. על הידיים, על הצרצר, על החתול, על היללות, על הפחד, על השיתוק, על הדם, על הדם, על הדם, מייחלת להציל את העולם ממנו ולשמור עלי מהזכרונות. מבקשת לדעת איך לעזור למי שעלול להיפגע מתחננת לגלות שאולי אני בכלל הוזה וזה הכל דמיון.

כן, זה הכל דמיון, כשעלה השחר, פניתי שוב לקו החם של מן המיצר וביקשתי מהם לשכוח הכל, הסברתי להם שאני חולה ואני ילדה רעה ומגיע לי עונש וכל מה שסיפרתי בלילה לא קרה. ופחדתי. כל כך פחדתי שהידיים הגדולות של אבא ירדפו אותי ויהרגו אותי, העדפתי לעשות את זה לעצמי, לפני שיספיק להגיע.

והלב שלי דימם, אבל לראשונה בחייו קיבל חיבוק, קיבל תמיכה והכלה ובעיקר, כמו תחבושת מרפאה על פצע כואב, את הידיעה הברורה שלא מגיע לו לכאוב. והיתה גם התובנה  העצובה  שזה הכל קרה באמת, יחד עם מן המיצר הבנתי שלא הזיתי. האיש הזה שהוא אבא שלי, בעל משפחה עם בית יפה וילדים מחונכים, יהודי חשוב, עם זקן ארוך ותמיד עם מגבעת ועניבה, וספר תמיד פתוח על שולחנו, איש יקר לכולם, אחד כזה שלא  מאמינים עליו – הפך בלילות ההם להיות המפלצת שמכלה את חיי – וכל הישגיו המרשימים לא יוכלו לכפר על מעשיו הקשים.

והיה הרגע המכונן ההוא בו נוכחתי לגלות שכל המערכת המדהימה הזו היא בשבילי. לא כדי לנקום, כן כדי לשקם.
***
במן המיצר התעקשו שקודם כל, לפני הכל, מגיע לנפש שלי, טיפול. גם עולמי הרוחני שהיה במשבר תהיות ומחשבות, התאזן כשיחד איתי הם הלכו לרב שלנו, ממנו התביישתי וחששתי ללכת כל חיי, ופתאום גיליתי שהוא בעצם לצידי וההתעקשות הזו –הצילה אותי – כפשוטו.

דאגות של כסף, אי ודאות ומבוכה הוסרו מעלי ברגישות – והונחו אחר כבוד על כתפיו הרחבות של ארגון מן המיצר שנטל אותם בשבילי בכבוד,  מטפלת מקסימה ומבינה היתה שם לקחת את ידי וללכת יחד בנבכי נשמתי המדממת כשהיא עוצרת לעזור לי להתמודד עם אינסוף קשיים שבדרך. הקושי לקום מן המיטה, הקושי לטפל בקטנים וגיוס כוחות נפש שלא היו בנמצא.

הלילות המפחידים פחתו בהדרגה, הידיים החונקות התרחקו ונטשטשו ופתאום יכולתי לאפשר לידיים רכות לעטוף אותי, ידיים של ילדיי שקיבלו אמא במתנה וידיו של בעלי שכל כך רצה לעזור.

לאט לאט, נמשתה ידי הקטנה מן המיצר והתחלתי לחיות.
אבל המסכת הזו לא תמה. לא בשבילי.
האיש הזה עדיין מסתובב שם בחוץ, מן הסתם קוטף בדרכו המסוכנת עוד נפשות רכות ואומללות.
רציתי להגיש תלונה. ידעתי שזה המעשה הנכון. אבל אז באה ההתעקשות של הצוות שעוד לא הגיע הזמן. קודם תתחזקי, הם אמרו, כשתעמדי על הרגליים נהיה הראשונים לעשות את זה יחד איתך. בד בבד עם התעקשותם לטובתי, נמסר דיווח  לרשויות הרווחה, כדי למלאות חובת הדיווח לפי החוק והמוסר.

שנתיים נוספות חלפו עד שהייתי מסוגלת להאמין בעצמי, לדעת שזה אמיתי, שאני סוף סוף יכולה.
ביום ההוא, יחד עם עו"ד מצוות מן המיצר ויחד עם בעלי המסור שזכה גם הוא לטיפול משל עצמו, לאחר ברכתו של הרב שלנו, ניגשתי בדחילו ורחימו להגיש תלונה כשאני עטופה היטב מכל כיוון.  זה היה השלב הקשה מכל. זה טאטי, האבא היחיד שיהיה לי ולא יהיה לו תחליף. אני מבולבלת. כואבת. נגעלת מעצמי ומפחדת מנקמה.

צוות חקירה מיוחד ורגיש היה שם בשבילי וסייע לי לעשות את הדבר הנכון.

ההליך הזה לקח זמן. אלו היו חקירות מעייפות, השחזור הקשה הביא איתו שוב את תחושת הפגיעה של אלפי ידיים גדולות, המון פלאשבקים בדרך ומלחמה בגוף שרצה להיות אשה ועשה הכל כדי להיות ילדה, עוד ציורים של דם וכאב אל תוך הלילה, כשברקע יללות של חתול וצרצרים שבאים והולכים. בבקרים, מצאתי את עצמי פצועה שוב, עם ציור מדמם, שלא זכרתי שציירתי.

שוב ושוב ושוב

אבל הפעם אני זו ש׳עושה את זה לעצמי׳ והתחושה הזו קשה  מנשוא. הפחד שאולי עכשיו כולם ידעו התבדה כשמן המיצר דאגו לפרטיות שלי בצורה הרמטית במיוחד. שום דבר לא דלף, אף פרט, מילה או רמז. גם החקירה נעשתה בכבוד עד כמה שהתאפשר נוכח התוכן הקשה והחוויה המחודשת. קשה לדבר על הדרך המייגעת, על ההוכחות, ההשפלות הפחד והחששות.

בלילות הקשים מצאתי את עצמי מתקשרת למלווה האישית שצוותה לי במן המיצר, האישה ההיא דאגה לי לאורך כל הדרך  והפכה ברבות הימים לדמות משמעותית ומרכזית בחיי כשהיתה שם בשבילי יותר מכל בן משפחה. הרגע הזה שבו לקחתי את השליטה לידיים ובחרתי לשתף את האנשים הנכונים ולקבל עזרה מקצועית ואנושית, זה הרגע שבו הפכתי מקורבן לשורדת.

את תמונות האימה והכאב שציירתי בלילה, שלחתי בבוקר למן המיצר, יום אחד, כך ציירה לי בצבעים חיים, נעשה מהן תערוכה, את סיפור חייך תעטפי בכריכה רכה עליה תחתמי לכל משתתפת, תערוכת נצחון הרוח על הגוף והגוף על הרוח, תערוכה בה תעמדי בשתי רגליים יציבות ונפש בריאה. והאמונה הזו שיום יבוא וזה יקרה – מחזיקה אותי עד היום, ההבנה שאני שווה המון, אני לא הילדה הרעה, אני לא משוגעת כמו שהוא גרם לי לחשוב מעל 30 שנים.

הדרך עוד ארוכה, הלילות עדיין קשים, הזכרונות רודפים אותי. אני מפחדת מגברים, , אני מפחדת מהתחייבויות, אני עדיין לא יכולה לעבוד, או ללמוד, אני מפחדת מכולם, אך כל הזמן זקוקה לאישורם שאני בסדר, משחזרת בלי סוף את כל מה שלא רציתי לחוות שוב. חווה סימפטומים קשים של טראומה. של קור ושל חום שמשמשים בערבוביה ושל פחד מחושך וקשיי שינה. ההחלמה הזו תיקח עוד זמן, את העבר לא ניתן למחוק, גם בביטוח לאומי הבינו את זה, כשקבעו לי 100% נכות נפשית, בפניה יזומה של מן המיצר ולווי צמוד שלהם בכל התהליך, נכות שאף אחד בחוץ לא יאמין שיש לי, כשתראו אותי עוברת לידכם, את האשה החיננית הזו שנראית כמו כולם, לא תאמינו כמה הרס יש בתוכי, הרס שאולי אצליח יום אחד למחוק לגמרי.

הלוואי…

לפעמים אני מתנחמת בעובדה שיש לי על מי ליפול כשקשה. היום אני יודעת שיש מי שידאג להגן עלי ולדאוג לי בכל מישור: הנפשי, הטכני, הפיזי והמשפטי.

בסופו של התהליך המשפטי המתיש, האיש הזה שפעם קראתי לו אבא, נמצא מאחורי סורג ובריח. הוא לא ייראה אור יום עוד שנים רבות וכן, אני מתמודדת גם עם הרחמים כלפיו, זה חזק ממני, וכן אני מתמודדת גם עם הנידוי שלי ממשפחתי, למרות החברות והמשפחה שרכשתי לעצמי כשהתחזקתי ולמרות המשפחה המדהימה של בעלי שעטפה אותי בחום כפול מאז.

וכמו שבמן המיצר אומרים לי כל הזמן, נשאר לך אבא! אבא אחד, אבא שבשמים, שאני מרגישה את ידו הגדולה והרחומה עוטפת את ידי הקטנה יום יום שעה שעה, שולח אותי למקומות הנכונים האמונה בו היא שמחזיקה אותי.

ויש לי חלום, יום אחד אהיה חזקה מספיק ואושיט את ידי המנוסה, כדי לתת כוח לידיים קטנות בשעתן הקשה, ביום ההוא, אולי אצטרף לצוות השליחים הטובים של מן המיצר,  אוביל את הידיים ההן החוצה, ארתום את הסבל שלי כדי להראות לנשים ונערות כמוני שיש תקווה. הדרך אמנם מפרכת וקשה אבל היא אפשרית.

אספר להן שאפשר להתחיל מחדש, אפשר להניח לחיינו יסודות חדשים מוצקים ובריאים שנבנים מתוך ההריסות ומהווים בסיס איתן לבנין יפהיפה. כל מה שצריך לפעמים, זה רק להושיט יד קטנה החוצה מן הבור. שם, למעלה תחכה תמיד יד חמה, אוהבת, מכילה ומחבקת שלא תתן לך לשקוע שוב לעולם…

יד שתוציא אותך החוצה, יד שתגאל אותך – מן המיצר.