מאת: מיכל שדה גולדווסר

את הסיפור שלנו אתחיל ביום ראשון, השבעה באפריל, במלאת חצי שנה למלחמת שבעה באוקטובר. 18:15, רחבת מוזיאון תל אביב, כיכר החטופות והחטופים, או כמו שאמרה אחת מאיתנו – כיכר השבות והשבים.

נפגשנו. נשים הנושאות באמונות שונות, בתפיסות שונות, לא כולן מכירות אחת את השנייה. ישבנו ודיברנו, יחד. דיברנו על מה שכואב, על מה שדומה ועל מה ששונה. הנושא שעסקנו בו היה חירות והיחס שלי לשישה באוקטובר, לשבעה באוקטובר ואיפה אני היום. אבל תכלס, לא באמת היה צריך נושא, כי במפגשים האלו שבהם נשים שלא מכירות אחת השנייה מגיעות רק עם סקרנות ורצון להקשיב ולהתקרב עם לב פתוח לצד השני, יש מין קסם שפשוט קורה.

אנחנו יושבות במעגל, כל אחת מציגה את עצמה ואת הכוונה שהגיעה איתה למפגש, או לפעמים מביאה טקסט או מאמר או משהו שתפס את ליבה ומסביר איך היא מרגישה בעת הזו. אחר כך אנחנו מתחלקות לקבוצות קטנות ומעמיקות בשיח אינטימי, ובאמת מכירות אחת את השנייה, או מדברות על סוגיות כואבות.

לא אצייר פה תמונה יפה מדי. זה כואב. מהמפגש האחרון יצאתי עם אבן בלב שאני סוחבת איתי עד היום. לפעמים נאמרים דברים מאוד שונים ומנוגדים לתפיסת עולמי, ואני ממש מכריחה את עצמי לשבת ולהקשיב להם בסקרנות ובפתיחות ולא להיסגר. אבל זה גם כואב ויש לזה מחיר.

זה היה לפני שנה וחצי. נסעתי באוטו אי שם באזור איילון, דרך השלום, הרדיו התלהם מדעות לימין ולשמאל. זה היה בתקופת שיא המחאה החברתית או ״ההפיכה״ כפי שיגידו חברותיי החושבות שונה ממני. ממש הרגשתי את הגוף שלי נקרע ונמשך לשני צדדים. סתמתי את האוזניים ואמרתי שזה לא יכול להיות! לא יכול להיות שאי אפשר לקיים כאן שיח אחר גם אם אנחנו לא מסכימים.

במקצועי אני עובדת שנים ארוכות בתחום החיים המשותפים עם נשים מאוכלוסיות שונות ודתות שונות. שם ברור לי שאנחנו שונות, ברור לי שאנחנו לא חושבות אותו דבר ובכל זאת השונה הוא נקודת המוצא שלנו. על בסיס זה האמנתי שנוכל לייצר איזשהו מפגש משותף של נשים שונות, שבו גם מי שחושבת אחרת יכולה פשוט לשבת ולומר את דבריה בנחת, בלי פחד, בלי חשש שיסתמו לה את הפה.

חזרתי הביתה ומיד באותו הלילה התחלתי לבדוק איך מייצרים מעגל כזה. העליתי לפייסבוק איור מקסים של נשים עם שביסים ונשים עם חיג'אבים ונשים עם שיער חשוף יושבות יחד במעגל, ושאלתי אם יש עוד מישהי שמרגישה כמוני, שאולי הייתה רוצה שנייצר את המקום הזה שבו אנחנו יכולות לשבת ופשוט להקשיב יחד. לחצתי על 'פרסמי' והלכתי לישון. קמתי בבוקר לעשרות תגובות: כן, גם אני, כן, תודה, באה, כן.

הדבר הראשון שעשיתי היה טלפון לסיליה ג'ואברה חברתי, שהכרתי בזמן תכנית מנדל למנהיגות אזורית, שבה למדנו יחד. סיליה, תושבת כפר קרע, היא אקטיביסטית פמיניסטית, אישה מדהימה וכבר הספקנו לייצר כמה שותפויות בעבר. סיליה אמרה "כן, אני אצטרף אלייך למפגש כזה".

השלב הבא היה לחשוב מי עוד חושבת אחרת ממני ותוכל להנחות איתי את המפגש, כי אם אני רוצה לפגוש נשים אחרות, שחושבות אחרת ממני, אז אני צריכה שהמזמינות גם יהיו כאלה שמחוברות לאוכלוסיות אחרות. היה ברור לי שאני צריכה מישהי דתייה, עם שביס כמו באיור שהעליתי. לתדהמתי לא הייתה אף אחת שיכולתי לחשוב עליה, כי פשוט לא הייתה לי אף חברה דתייה אז.

הטלפון השני היה ללירז, מנהלת קהילת הבוגרים של תכנית מנדל בצפון, שמיד אמרה: יש לי את השותפה המושלמת בשבילך. שמה שרית סולטן, היא בוגרת מנדל, היא פעילה חברתית וגרה באור עקיבא, עשר דקות מביתי בזכרון יעקב.

סמכתי על תחושת הבטן של לירז והתקשרתי לשרית. זה היה יום כזה של מחאה, המונים היו בכנסת,  אני ישבתי בעבודה ופשוט כאבתי ובכיתי את כאב המדינה שלי מתפרקת. בתוך היום הקשה הזה התקשרתי לשרית, שאמרה שהיא מעורבת בעוד המון דברים בעת הזו והיא לא בטוחה שהיא ממש פנויה, אבל למפגש ראשון היא תבוא. וכך היה. קבענו תאריך, קבענו שעה, סידרתי יפה את הסלון, סידרתי כיסאות. כשהדלת נפתחה בשעה 20:15 החלו להגיע הנשים. שלושים נשים! רבות מהן לא הכרתי. בסוף המפגש הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ואמרנו – חייבות להמשיך. מייד קבענו מועד נוסף. כך, כבר שנה וחצי אנחנו נפגשות, פעם אצלי בזכרון יעקב ופעם אצל שרית באור עקיבא.

את המפגש האחרון, בשבעה באפריל, החלטנו לקיים בכיכר החטופים והחטופות, מחוץ לאזור הנוחות שלנו, כי גם לחטופים ולחטופות לא נוח, ורצינו להרגיש קרובות אליהן.

ממרום שנה וחצי של מפגשים אני יכולה להגיד שלמדתי המון. בעבר הייתי מדברת על כל מיני מונחים ותפיסות, כמו למשל 'ההתנתקות'. אבל כעת אני פוגשת במעגל נשים שקוראות לזה 'הגירוש'. הן נושאות איתן עד היום כאב וטראומה מגיל 15. אני כבר לא מדברת על פוליטי, אם זה היה נכון או לא נכון, כי אני מבינה שהן מסתובבות עם טראומה של גירוש, של ניתוק, של אלימות שחוו, של רעיון שקרס להן מול העיניים. כשאני יושבת ורוצה לנהל איתן איזשהו משא ומתן או איזה שיח שיש לו השפעה קצת יותר רחבה על החברה, אני צריכה להכיר, לדעת ולזכור מי יושבת מולי.

לצערי, מאז השבעה באוקטובר הנוכחות של הנשים הערביות בקבוצה שלנו התמעטה. נראה שהכאב קשה מנשוא כעת לכל הצדדים, אבל אני רוצה להאמין ולקוות שזו תקופה שתחלוף. בעיניי אין ואי אפשר לקיים שיח משותף שמדבר על אחר ושונה מבלי להסתכל לכולם ולכולן בעיניים. גם אני אחרת ושונה,  גם אני רוצה שיקשיבו לי באמפתיה, גם אני רוצה שיקשיבו למחשבות שלי. הנה, שרית כבר יודעת להגיד שאני אומרת כיבוש, וכשהיא אומרת ארץ ישראל השלמה, אני שואלת – האמנם?

אין לנו עמוד פייסבוק ייעודי או אתר (לשרית אין אפילו פייסבוק), אז אתן מוזמנות לעקוב אחריי בפייסבוק, שם אנחנו מפרסמות איפה ומתי יהיה המפגש הבא. אנחנו מציעות להזמין חברה או קולגה או בת משפחה, שאת חושבת שאולי היא חושבת אחרת ממך.

ואם את גרה ממש רחוק מזכרון, אבל נראה לך שזה אחלה רעיון ובא לך לעשות משהו כזה באזור שלך אז דברי איתי, הכי אשמח שמעגלים כאלו יתקיימו בכל הארץ.

אני עוד לא יודעת לאן כל זה הולך. שרית אומרת שאחרי כל מפגש כזה היא יוצאת עם אוויר שלא היה לה קודם. אני בדרך כלל יוצאת עם עוד הבנה, ולפעמים גם עם קושי וכאב ותחושה שהפערים כל כך גדולים. בדמיוני, יום אחד אנו הנשים שעכשיו יושבות במעגלים אצלי בבית, נשב גם סביב שולחן דיונים בעל השפעה, ואת היכולת הזו לקיים שיח אמפתי ומכבד נביא גם לשם.

הייתי רוצה שהאיכות הזו תהיה בבסיס של כל דיון בכל קבלת החלטות. ההכרה באחר, בהיסטוריה של כל אחד ואחת, האמפתיה. גם אם אני לא מזדהה ואולי דווקא בגלל שאני לא מזדהה, החיבור יגיע מתוך הכרה בשוני, בניסיון למצוא את הדומה ואת השווה

 מי אנחנו?

נשים בעלות דעות שונות, אמונות שונות שנפגשות. יחד אנחנו מדברות על כל מה שדומה וגם על השונה, בכבוד, הקשבה והכלה. את המפגשים מובילות מיכל שדה גולדווסר מזכרון יעקב ושרית סולטן מאור עקיבא. אנחנו פעילות חברתיות בוגרות תוכניות מנדל למנהיגות, שכואבות את המצב בחברה, את הפילוג ואת הכוחנות. אנחנו מאמינות שגם בזמנים כאלה אפשר ונכון למצוא ולתת מקום לדומה ולמחבר.

מגיעות כמו שאנחנו, גם עם סימן שאלה.

מוזמנות להביא איתכן טקסט, שיר, מאמר או הרהור שמספר איך אתן בעת הזו.

על מנת לאפשר לכולנו מרחב בטוח לשיח מאפשר, אנו מבקשות לנסח כמה כללים לשיח במהלך המפגש:

1. לבוא בהקשבה אמפתית. עם העיניים והלב. כזו שמכוונת להבנה, לראות את העולם כפי שהאחר.ת רואה אותו.
2. לספר את הסיפור מנוקדת המבט האישית שלנו (איפה זה פוגש אותי).
3. ייתכן שלא נסכים, אבל ניתן כבוד לדעות השונות.

  אנחנו מזמינות אותך להביט סביבך ולהזמין עוד חברה, בת משפחה, קולגה, שותפה. אולי אפילו מישהי שלא חושבת כמוך.